ישראל לא יכולה לתמוך צבאית בדרוזים בסוריה
בשנים האחרונות הצליחה ישראל לעמוד מהצד, בלי להביא את המלחמה בסוריה לפתח ביתה. התערבות צבאית רק תספק לארגוני הטרור עילה לתקוף בצפון הארץ
כחצי מיליון דרוזים מתגוררים בהר הדרוזים (ג'בל אל-דורוז), הריכוז הגדול ביותר של בני העדה במזרח התיכון ובעולם בכלל. ההר שימש עבורם במשך מאות שנים מקום מקלט מרדיפות וגם אפשר להם לקיים חיים אוטונומיים באזור. כחלק מהרכב בני המיעוטים של סוריה, הדרוזים שיתפו פעולה לאורך שנים עם בני מיעוטים אחרים – נוצרים, איסמאעילים וגם עלאווים – במסגרת שותפות הגורל שנגזרה עליהם בפסיפס הלאומים המרכיבים את המדינה הסורית. נאמנות רבה גילו בני העדה למשטר העלאווי של אסד, האב והבן כאחד.כאמור, במדינה שבה בני המיעוטים מהווים כ-35 אחוז מכלל האוכלוסייה, לכל עדה יש משקל במלחמת האזרחים, ולמעשה תמיכתם של בני המיעוטים באסד הצילה אותו עד כה מהדחה. היה זה החשש מפני הבאות, מפני היום שאחרי אסד, שהוביל גם את הדרוזים להתגייס לטובת המשטר.
מחאת הדרוזים
צילום: הרצי שפירא
אולם היחלשותו של נשיא סוריה בחודשים האחרונים שינתה את המצב. התבוסות האחרונות של נאמני המשטר, מלחמת ההתשה הבלתי נגמרת, ותהליך ההתכנסות שמבצע הצבא הסורי לאזורי מפתח במדינה הותירו את הדרוזים להילחם על נפשם. יש להבין כי הסכנה המרחפת מעל ראש בני העדה היא לא רק מהחזית הקרובה לישראל, זו של הר הדרוזים הנמצא במחוז סוידא בדרום סוריה.
ההתקפות של המורדים האסלאמיסטים, ביניהם גם ג'בהת אל-נוסרה, על ריכוזי הדרוזים, נערכות גם בצפון סוריה באזור מחוז אידליב. הערבות ההדדית של בני העדה הובילה את הדרוזים בלבנון וגם בישראל להרים קול צעקה בשבועות האחרונים, ובייחוד לאחר הטבח בכפר אלב לוזה, במטרה לסייע למשפחות שנמצאות בסוריה. וכאן עולה שאלת המעורבות הישראלית בנעשה במדינה השסועה.
האם על ישראל להתערב בגלוי לטובת הדרוזים? התשובה היא לא. כלומר, לא לסייע צבאית למלחמתם במורדים הסורים באשר הם. למה? משום שעד כה ישראל עמדה מהצד ולא הביאה את המלחמה אל פתח ביתה. אין צורך להזכיר כי בגבול רמת הגולן, בקוניטרה, יושב לו ארגון ג'בהת אל-נוסרה. התערבות צבאית ישראלית רק תספק לו את העילה להוציא פיגועי נקמה אם ייפגעו לוחמיו מאש צה"ל. שלא לדבר על כך שחזבאללה ואיראן יראו במעורבות הישראלית סיבה מוצדקת לפעול נגד ישראל, ומכאן הדרך למלחמה כוללת קצרה.
בנוסף, הדרוזים בסוריה ובחלקם המועט גם ברמת הגולן, נותרו עד כה נאמנים למשטר אסד. ישראל נתפסת בעיניהם כאויב והעובדה שהיא מספקת סיוע הומניטרי לכלל הפליטים שמגיעים מסוריה, ביניהם אגב גם ללוחמים האסלאמים, לא מקנה לה נקודות זכות.
מהעבר השני, קשה להתעלם מהכשל של מדינת ישראל, שלא השכילה לפתח עם השנים ברית עם גורמים בעלי אינטרס משותף, וכזה הוא המיעוט הדרוזי. במקום לנסות ולבצר את "ברית הפריפריה", נתנה מדינת ישראל לדרוזים, בייחוד לאלה שחיים בתוכה, להבין כי בסופו של משא-ומתן הם יוחזרו לידיים סוריות.
ומכיוון שהדרוזים נאמנים לשלטון שתחתיו הם חיים, אין שום סיבה לשמור אמונים לישראל. אם מחר בבוקר הם ימצאו עצמם תחת המשטר הסורי, משטר שלא יראה בעין יפה בלשון המעטה את מי ששיתף פעולה עם "האויב הציוני", חרף העובדה שהגולן הוחזר במסגרת הסכמי שלום.
מה ישראל כן צריכה לעשות? לפעול בדרכים החשאיות, כפי שהיא יודעת לפעול, כדי לחזק את האמון בינה לבין ההנהגה הדרוזית; לסייע הומניטרית אם תידרש; ולפעול למען מעורבות מערבית, בעיקר אמריקאית, לטובת המלחמה של הדרוזים על חייהם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם