מחאת האמנים: כך נראה שמאל שמאוהב בעצמו
מטח העלבונות שציבור שלם נאלץ לספוג מפיהם של אמנים אינטלקטואלים גרמו לגרוע מכל מבחינתם – הם מעייפים אותנו. אפשר לנהל דיון על ההחלטות שהשרה רגב קיבלה, אבל אי אפשר להכריז שמדינת ישראל היא מדינה שסותמת פיות
גבירותי ורבותיי – הם נכשלו במבחן הגלית. אני אסביר:בשנות התשעים נהגנו לחלק חבורות על פי אבות הטיפוס בסיינפלד, ואני תמיד הייתי ג'ורג' - האלטר אגו של לארי דייוויד. זה מכיוון שיש לי אפס פאסון, ושאני לא מסוגלת להאמין שאנשים חושבים עליי דברים רעים. ואם במקרה אנשים חושבים עליי דברים רעים – אני הופכת לגוש ניג'וס שמתווכח בנוירוטיות, ולרוב בחוסר חן.
בגלל זה לקחתי נורא קשה את עניין הקמיעות של גרבוז, ונעלבתי עד עמקי נשמתי כשקמחי הציעה לי לשתות ציאניד, ולחשתי לאבגי בשקט-בשקט – אתה מרוקאי כפרה, תתגאה בזה במקום לדמיין שגדלת ב"כסית", ועם ענת וקסמן רבתי בלילות ביני לבין עצמי, והצעתי לה לחזור לחור שהיא יצאה ממנו.
דבריו של קוטלר בכנס האמנים. צילום: רועי קסטרו
"את עכבר שיוצא מחורים, גברת ווקסמן. לא אני, אלא את! את בעצמך!", זאת פחות או יותר רמת הדיון הפילוסופי המדומיין שניהלתי מולה.
אכן כן, נפש ילדותית לצד חוסר יכולת לספוג התנשאות צבועה גרמו לי לאבד איזה לילה או שניים, מודה ועוזבת ירוחם. אפרופו ירוחם, נראה לכם שמישהו מירוחם היה אתמול בכנס החירוםשל אמני ישראל?
ומשדרות? מישהו? ואשדוד? או אשקלון? או מודיעין? או עזבו, מירושלים? רמת גן? אני אנסח זאת אחרת – האם נכח בכנס החירום מישהו שגר ברדיוס של יותר מ-20 קילומטר מהבימה? מה? לא? עזבו.
אם אתמול התברר שעודד קוטלר הוא הגרסה השיעית של גרבוז, ואם התברר תוך כדי שאני וחלק גדול ממשפחתי וחבריי בהמות בעיניו, ושום שריר בפני לא זע – הרי שהחברים הטובים שהכתירו את עצמם כקומיסרים של התרבות הישראלית הם נחלת העבר. הם שחקו את עצמם תוך שימוש אינפלציוני בנשק יום הדין.
מטח הקללות והעלבונות שציבור שלם, שמהווה את הרוב המכריע, נאלץ לספוג מפיהם של אמנים אינטלקטואלים שנמצאים ברמת תחכום של מלכת כיתה נעלבת בבית ספר יסודי, גרמו לגרוע מכל מבחינתם – הם מעייפים.
או אפילו זה לא. הם מביכים, שחוקים, מתאבדים על מצדה מדומיינת בגלל שדונים שדעתם הקלוקלת ייצרה. זה כבר נראה חסר סיכוי או טעם, זה אפילו מעורר רחמים, עד כדי כך שכבר אין חשק להתווכח, אין חשק להיעלב, אין חשק להעלות טיעונים על בועה או התנשאות או שדים עדתיים.
השדונים הקטנים בתודעת העל שלהם גרמו להם לסכסוך סכיזופרני עם המציאות, עד כדי כך שאפילו אני, הג'ורג' קוסטנזה של המרחב הציבורי, נותרת אדישה. ואם אני נשארתי אדישה – הרי שמדובר בחדשות רעות מאוד עבורם. ואולי אדישה היא לא המילה הנכונה – מתוך ידיעה ברורה שקולקטיב בריא זה לא כוחות מול מיעוט הוזה שמאבד אחיזה, אני חייבת לציין שחשתי חמלה, ואפילו רצון לעזור.
איך לעזור? פשוט מאוד: במדינה שמקבלת צל"ש על איפוק בלתי טבעי מול עיקרון חופש הביטוי, עד כדי כך שהיא מממנת אמנים מיוסרים שקוראים להחרים אותה, קשה לצעוק על העדר חופש ביטוי והתנהלות אנטי דמוקרטית.
מדינה שמממנת הצגה פרי עטו של רוצח בשם חופש הביטוי היא, איך להגיד את זה בעדינות, אחת הדמוקרטיות המפוארות, הקשוחות והבטוחות בעולם המערבי. אבל האלה מכנס החירום שונאים קליימקס דמוקרטי, כי בתוך קליימקס דמוקרטי הם לא יכולים להיות לוחמי החופש שהם כל כך אוהבים להיות.
אז במקום להביט למציאות הישראלית בעיניים, הם מקיימים מציאות אחרת, פרי הזיה ממוחם הקודח של נפשות ארטיסטיות שעושות דאווינים על עצמן – זהו כנס חירום, לא ישתיקו אותנו! לא יכלאו אותנו! לא יסתמו לנו את הפה! אנחנו נילחם את מלחמת החופש! אנחנו נדבר בשם האמנות! כי אנחנו אמנים! ומיוחדים! שריפה אחים, שריפה!
צפיתי בחלק מהנאומים מהכנס, בפאתוס הקדוש של קן הקוקייה המנותק הזה, במאוהבות שהם מייצרים כלפי הפוזה של עצמם, בקתרזיס שהם שואבים מאילוזיות הרדיפה שלהם, וחשבתי בלבי – חראם על המסכנים האלה, אולי כדאי שכמה אנשים רחומי לב יעמדו מחוץ לתאטרון עם סדינים על הראש ולפידים בוערים, שמישהו יעשה להם את המערוף הזה, לא יפה להשאיר אותם ככה.
אלא שאז נזכרתי שלא מדובר רק בדאווינים עצמיים, מדובר כאן באיבוד כוח ובקריז שבא אחריו. השמאל שנכח בכנס אתמול הוא לא השמאל של רבין והוא גם לא השמאל של פרס. מדובר בשמאל אחר – השמאל של מיקי גורביץ', שבחלק מנאומו בכנס אמר את הדבר הבא "בואו נשבות אפילו ליום אחד, אתם יודעים איזה נזק זה יעשה למדינת ישראל בעולם? אחרי נזק תדמיתי כזה הם ילמדו לא להתעסק איתנו".
לא, כי אם רבין היה שומע אותו הוא היה זורק לו כפכף על הראש ומכנה אותו נפולת של נמושה, ובצדק אגב – האיש הכריז בתוך כנס חירום שנושאו הוא סתימת פיות על הרצון לדרדר את מצבה הבינלאומי של המדינה שמממנת את האמנות שלו.
כמה פרדוקסים יש במשפט האחרון? קשה לי לספור. כמה עיוורון? קשה לאמוד. כמה חוסר מודעות? לא יפה לענות. כמה טירוף? אלף דוקטורים לא יצליחו לכבות אותו.
כי זה השמאל הרדיקלי החדש שאיבד אחיזה במציאות הפוליטית. הוא מפרפר כמו חיה פצועה בין מוקדי הכוח האחרונים שעוד נותרו לו – בית המשפט הגבוה לצדק ועולם האמנות, עולם בגודל בועה פסיכודלית.
כדי לשמור על הבועה הפסיכודלית הוא מוכן לנקוט בצעדים קיצוניים, תמות נפשו האמנותית עם פלישתים, תלך המדינה לעזאזל, והעיקר שהוא לא יאבד את השליטה.
מירי רגב נבחרה כדי למשול וזה בדיוק מה שהיא עושה - מיישרת קו עם עדר הבהמות הניאנדרטליות שבחרו בה, בהמות שהפנימו את המשחק הדמוקרטי עד תומו, בהמות שמעוניינות בעולם תרבותי עשיר ומגוון, אבל לא מעוניינות בהגיגיו האמנותיים של רוצח מורשע. בהמות שחרדות, עדיין, (פרות טיפשות ופרימיטיביות שכמותן), לתדמיתה של המדינה שהן חיות בה, המדינה היחידה שיש להן.
אפשר לנהל דיון על ההחלטות שהשרה רגב קיבלה, אפשר להטיל ספק בסנקציות, אבל אי אפשר תחת שום קונסטלציה להכריז שמדינת ישראל היא מדינה שסותמת פיות.
ודווקא יש פיות שצריכים להיסתם, אני כבר ממש מריחה את תגובתה הממשמשת ובאה של הגברת אלמגור, כוהנת התיאטרררון, ומראש אני אומרת לה כאן ועכשיו – בסבוסה די, מה שלא תגידי – אני כבר אדישה, נכשלתם במבחן הגלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם