צריך לתת למשט להגיע לעזה, בלי דרמות
לו אפשרנו למרמרה להיכנס ב־2010 איש לא היה שומע עליה, ואיש לא יזכור את ח"כ באסל גטאס אם לא נהפוך אותו לגיבור
חמש שנים אחרי שיצא לדרך המשט לעזה, שש ספינות וביניהן המאווי מרמרה, נראה שאנחנו עומדים בפני הרפתקה ימית דומה עם משט אחר. הרוחות סוערות כמו פעם ורק הדמויות השתנו. את ח"כ חנין זועבי שהייתה על המרמרה מחליף ח"כ באסל גטאס. חברי הכנסת החדשים מהימין מחממים מנועים ותוקפים את חברי הכנסת הערבים ואת האוכלוסייה הערבית כולה, שיש לה זכויות בדיוק כמו לכל אזרח אחר.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גאון אחד, סגן שר הפנים ירון מזוז, מודיע מעל דוכן הכנסת לח"כים הערבים ש"אנחנו עושים לכם טובה שאנחנו נותנים לכם תעודות זהות". גאון אחר, ח"כ אורן חזן, תובע מחבר כנסת ערבי במסדרונות לראות את תעודת הזהות שלו, משל היה שוטר משמר הגבול במחסום קלנדיה, ולא מנהל קזינו ומהמר לשעבר, מוקף נערות ליווי בולגריות.
ייאמר מיד: שש הספינות במשט המרמרה היו עמוסות בשונאי ישראל. חבורות של אסלאמים קיצוניים, אנטישמיים, שקראו לקצין חיל הים שפנה אליהם "תחזור לאושוויץ", וגם כמה פעילי שלום שבאמת רצו להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה שנאנקים תחת מצוקה שלא מועילה גם לישראל. הטיפול במשט העלוב הזה היה טראגי לכל אורכו. שלחנו את מיטב בנינו להסתער על המרמרה, עשרה מהם נפצעו, שניים קשה. הרגנו תשעה מנוסעי האנייה ופצענו 20 מהם, הרסנו לחלוטין את היחסים עם תורכיה, פגענו בתדמיתנו בעולם וביוקרתו של צה"ל ובסוף נאלצנו להתנצל בפני התורכים ולשלם להם מיליונים.
מה צריך לעשות עכשיו? את מה שהיה צריך לעשות אז. לאפשר למשט הנוכחי להגיע לעזה, יחד עם הגטאס הזה, אחרי שיהיה ברור שאין על הספינות הללו נשק כבד (ואין, כפי שלא היה על המרמרה). אילו היינו מאפשרים למשט במאי 2010 לעבור - איש לא היה שומע עליו. למעט הנוסעים הנרגשים, כמה מאות תושבי עזה סקרניים ואולי הצופים של אל־ג'זירה שהיו מעיפים מבט על המסך.
מכיוון שאין בעזה נמל עמוק ולא רציפים מסודרים, המרמרה וחברותיה היו נתקעות בחוף, ועד היום החבר'ה
מ־IHH היו פורקים שם ציוד. זועבי הייתה הולכת ובאה אצל אנשי חמאס ואיש לא היה שומע על קורותיה ברצועה, כפי שאיש לא יזכור את באסל גטאס, אם לא נתעקש להפוך אותו לגיבור.
וגם אם המשט החדש יגיע לעזה, ויפרוק שם ציוד הומניטרי, מזון ותרופות רבים, זה יהיה טוב לכולם. ראש המועצה האזורית שער הנגב אלון שוסטר אמר השבוע, דווקא אחרי הרקטה שנורתה לחוף אשקלון, כי האינטרס הישראלי הוא להעלות את רמת החיים ברצועה ולדאוג שהאנשים יחיו שם באופן סביר. הוא הדגיש עוד כי רצוי שהם לא ירגישו מבוקר עד לילה כמו אסירים חסרי תקווה. הרעיון לסייע בשיקום עזה תמורת הפסקת אש ארוכה הוא מצוין. גם נמל ימי זה לא אסון, ואפשר לפקח על הסחורות שמגיעות לשם, כפי שמפקחים על המשאיות שנכנסות לעזה. שר התחבורה ישראל כץ, איש יצירתי, מציע לבנות לעזתים אי מלאכותי עם שדה תעופה. למה לא, בעצם?
אילו הייתי מנהיג פלסטיני מתון והגיוני, הייתי הופך מזמן את רצועת עזה לריביירה ארוכה עם בתי מלון על חופי הים המשגעים ומצמיד להם אזורי נופש יפים. אני בטוח שרוב הישראלים, שטסים היום ליוון, לקפריסין, לאנטליה או לאילת היו מגיעים לעשות שם את חופשות הקיץ בגלל הקרבה, האוכל המצוין והמחירים הנוחים. בתי קזינו היו מרוקנים את כיסיהם של התיירים מכל העולם וממלאים את אלה של הפלסטינים. הרצועה הייתה יכולה להפוך לאטרקציה בינלאומית עשירה כמו איי מקאו, אבל הרבה יותר נגישה. אבל אני לא מנהיג ולא פלסטיני, ומי שכן מעדיף לירות קסאמים במקום לבנות בתי מלון, אז שיבושם לו. או שלא.
בפרפרזה על האמירה המטעה של אריאל שרון בימי מלחמת לבנון הראשונה ("מהמוצדקות במלחמות ישראל") אפשר לומר בוודאות כי מחאת הסרדינים היא מהמוצדקות בשביתות ישראל לתולדותיה. אין מחאה אמיתית כל כך, ואין השבתת לימודים ראויה כל כך. חבל רק שההורים נזכרו בצפיפות הזו רק עכשיו ולא ישלחו את הילדים שלהם לבית הספר ביום ראשון הקרוב. החופש הגדול שממשמש ובא הרס קצת את האפקט, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
זה נחמד להשתמש בסיסמאות גבוהות, כמו שנהוג בהודעות לתקשורת של משרד החינוך. מדברים שם על למידה משמעותית, על מקצועות חדשים, על שיפור רמת ההוראה. אולי יבוא פדגוג בכיר ויסביר לי איזו משמעות יש ללמידה כשמורה עומד מול 40 תלמידים. מה שווים המקצועות החדשים אם המורים לא יכולים להעביר אותם לעשרות תלמידים בכיתת סרדינים. איך אפשר לשפר את רמת החינוך וההוראה אם המורה לא מסוגל לשמוע ולא יכול להתייחס לתלמידים שלו, אם הם יושבים בכיסא שלפני האחרון.
בכיתה של הבן שלי, בבית הספר הממלכתי, יש 36 תלמידים. המשמעות של המספר הזה מובנת לי היטב. במגזרים האחרים המצב שונה. בבתי הספר הממלכתיים־דתיים ובכיתות הלימוד החרדיות יש עשרה תלמידים פחות, ואולי אפילו פחות מזה. לדתיים ולחרדים יש ספונסרים חזקים במשרד החינוך. לציבור הכללי אין. זהו מקרה מיוחד שבו המיעוט לומד בכיתות סבירות, והרוב נופל בין הכיסאות שנדבקים זה לזה בכיתות. הרוב השובת זקוק בדחיפות לאפליה מתקנת, ואם זה לא יקרה, אסור לפתוח את שנת הלימודים הבאה.
אני מקליד את השורות האלה בידיים רועדות. אנחנו ביום רביעי ובעוד 24 שעות (יום חמישי) עשויה ירושלים לרשום פרק היסטורי חשוב. בפעם הראשונה מאז נוסדה הפועל ירושלים, בתחילת שנות ה־40, הקבוצה עשויה לזכות באליפות המדינה בכדורסל. התנאי הוא שהפועל לא הפסידה אתמול בירושלים בהפרש של 15 נקודות ומעלה במשחק הגומלין מול הפועל אילת. במשחק הראשון בסדרת הגמר בתחילת השבוע באילת, ניצחה ירושלים בהפרש הזה.
האירוע הזה מוציא עשרות אלפי ירושלמים מדעתם. זוהי עיר של כדורסל והפועל היא קבוצה קהילתית טיפוסית, שבנתה סביבה לאורך השנים אהדה עצומה, ולא תמיד הגיונית. בתחילת השבוע הגיעו מאות מאוהדי הקבוצה לאילת והשתלטו על יציע שלם, אף שהוקצו להם עשרות כרטיסים בלבד. את הטירוף הזה העבירו האוהדים שוב לשחקנים שעל הפרקט. "עם אוהדים כאלה", אמר פעם עדי גורדון, שהיה שחקן הקבוצה וקפטן נבחרת ישראל, "המשחק לא הוגן. אתה מרגיש את הרוח בגב. היריב שלך מרגיש את הרוח בפנים".
אלפי כרטיסים שהוצעו למשחק בפיס ארנה, האולם החדש והמפואר של הפועל, נחטפו תוך שניות. את ההתרגשות האדירה בירושלים אפשר היה לחוש השבוע בכל פינה. אצל אוהדים כמוני, שמחכים לאליפות הזו כמעט 50 שנה, נרשמו תגובות פיזיות ונפשיות, שזה לא המקום לפרט אותן. במשחק הזה היו רק שתי אפשרויות קיצון.
אם אכן הפועל ירושלים זכתה אתמול באליפות המדינה, היא רשמה שיא שעוד לא ידעה כמוהו, והחגיגות בכיכר ספרא יזכירו את יום הקמת המדינה. אם הקבוצה הפסידה בהפרש גבוה, מדובר בכישלון הנורא ביותר של הקבוצה מאז שנוסדה, שתדרדר את כולם לשפל ושבר לא פשוטים, שהם הרבה מעבר לספורט, תאמינו לי.
ואם זה בכל זאת קרה, נשיר בהמונינו, נשינו וטפנו את המזמור מתהילים שהפך להמנון הקבוצה: "שבחי ירושלים את ה', הללי אלוהייך ציון... בירך בנייך בקרבך". אמן ואמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם