משחקי הכס נשארת נאמנה לסיפור – ולא לשיקולים חוץ טלוויזיוניים
משחקי הכס משתינה מהמקפצה על כל כללי המשחק של המדיום. שום סדרה לא מחסלת בחדווה כזאת את הגיבורים המרכזיים והאהובים שלה - זה הימור שאף איש טלוויזיה לא מוכן לקחת, ולכן הצופים שומרים על נאמנות
האדם אוהב סיפור. מדוע הוא אוהב סיפור? זאת שאלה פילוסופית נהדרת. מה יש בנרטיב שקוסם לנו כל כך מגיל צעיר מאוד ועד זקנה? אין לי את התשובה לשאלה הזו, אבל אני יכולה להגיד שהעובדה שהיצור האנושי אוהב סיפור הופכת אותו לחביב ביותר בעיניי.
סיפור לא חייב להתקיים בתוך ספר. הוא יכול להיות פיסת רכילות מעניינת, סטטוס בפייסבוק או הריכול של האישה על הקולגות במשרד אחרי יום עבודה. העיקר שיהיה נרטיב, שיהיו דמויות, שיקרה ביניהן משהו ושתהיה סוג של הכרעה.
כבר כתבו לפני שבעולם מסתובב רק קומץ קטן של סיפורים ושכל השאר זה פרפרזות, זאת כמובן טענה נכונה מאוד וזה גם מה שמפריד בין סיפור טוב לסיפור רע – היכולת לתמרן בתוך הפרפרזה לכדי משהו מקורי, חדשני, מעניין וסוחף.
הגדולה של הסדרה "משחקי הכס"אינה נעוצה ב-60 מליון הדולר שהושקעו בכל עונה, גם לא באפקטים המרהיבים וברוחב היריעה הבלתי ייאמן של הפקה טרנס-אטלנטית שלא חסכה בהוצאות. הגדולה של משחקי הכס היא בחתיכת סיפור מצוין שגורם גם לצופה הוותיק ביותר, המשוכלל ביותר והציני ביותר לשמוט את הלסת אחת לשני פרקים בערך.
כי מתחת להוד, לתפאורה ולצילומים עוצרי הנשימה שאינני מזלזלת בהם לרגע – עומדים במרכז הסדרה סיפורים עתיקים וקמאיים על קנאת אחים, אהבת אם, ייצר, אגו, שליטה, אלוהים, כוח, מוות, סקס ואהבה. ואילולא הם – כל האפקטים כולם היו שווים כקליפת השום.
כגרושה בגיל העמידה מהפריפריה – אני רחוקה מרחק שנות אור מסדרות, ספרים או סרטים של גיקים. כל ההוביטים שמוביטים האלה לא מדברים אליי. אני, תנו לי מטבח מואר, מעט שחקנים סביב שולחן ארוחת הערב ודמות מפתח אחת שתעשה לי משהו.
אני אישה של וולטר וויט, מורה לכימיה חולה סרטן שפותח מעבדת מת', מה לי ולטיריון לאניסטר? ואפרופו טיריון – הוא הסיבה היחידה שבגללה טרחתי להציץ בסדרה הזו מלכתחילה. את פיטר דינקלג', השחקן האגדי שמראה לכולנו שכריזמה היא לא עניין של גודל, פגשתי עוד ב"רוק 30" והמפגש המחשמל בינו לבין טינה פיי השאיר אותי עם הרבה טעם של עוד. אז התחלתי לצפות בסדרה בגלל הגמד ונשארתי שם בגלל הגדולה.
גדולה כי מעבר למוצר הצריכה הבסיסי – סיפור אנושי טוב ומהודק - משחקי הכס עושה שיעור מאלף לשאר סדרות הטלוויזיה: היא משתינה מהמקפצה על כל כללי המשחק של המדיום הזה. שהרי שום סידרת טלוויזיה לא מחסלת בחדווה כזאת את הגיבורים המרכזיים והאהובים שלה, זה הימור שאף איש טלוויזיה לא מוכן לקחת.
חוץ מקברניטי משחקי הכס. הם לוקחים את ההימור הזה פעם אחר פעם, ופעם אחר פעם ההימור הזה משתלם – הם נשארים נאמנים לסיפור, לא לשיקולי חוץ טלוויזיוניים, הצופים בתמורה נשארים נאמנים לסדרה ומפריכים בכך את מה שמנהלי הטלוויזיה חושבים עליהם. תנו לנו נרטיב אמין וטוב ונישאר.
זה מעניין שאני מייחסת אמינות לסדרה שאחת הכוכבות הלוהטות בה היא אמא של דרקונים, אבל זה בדיוק העניין עם כל פיסת אמנות ראויה – זה לא משנה אם הדמות עובדת במכולת של יחזקאל או משריצה דרקונים בארץ המוטרפת שנקראת וסטרוז ומדברת דותראקית (שפה דמיונית שמקורה בספר, אבל קיבלה חיזוקי תחביר נוקשים בסדרה), כלומר זה לא משנה כל עוד הדמות עשויה מצוין.
והן עשויות מצוין, אחת אחת, ואם יורשה לי לומר כנקבה – בעיקר הנשים שבהן שמז'נגלרות את הגברים על האצבע הקטנה שלהן במשחקי עורמה ותחכום מבריקים. הנשים המכושפות, המהפנטות, החזקות והמטורפות בסדרה הזאת הן לא תמיד הראש, אבל הן תמיד הצוואר שמזיז אותו. והן לא נופלות לשום קלישאה נשית מסורתית מקובלת – הן לא מלאכיות והן לא שטניות, הן תמיד באמצע, מורכבות ומאתגרות את הצופה.
רבות דובר על הסקסיזם של הסדרה, על העובדה שבה חשיפת השדיים של כל הדמויות המרכזיות היא תנאי קבלה ראשוני. אבל זה לא עניין סקסיסטי – משחקי הכס היא סדרה פוליטית לחלוטין והיא עושה דברים עד הסוף בלי לגמגם: ציצים וערוות של נשים שקולים בה למרחץ דמים גברי בלתי פוסק. הדוניזם ברברי וימי ביניימי (איד) נמצא שם תמיד במתח בלתי פוסק מול מוסר נוקשה, חוקי אל, חוקי חברה ושמרנות (סופראגו).
המתח שבין השניים, הן בתוך נפשן של הדמויות והן בתוך שבע הממלכות, הגיע לשיאו בעונה האחרונה וכיאה לסדרה מורכבת – אף אחד לא מנצח, לא האיד ולא הסופראגו. כולם חוטפים נוק אאוט, ומה שנשאר זה העינוי המתמיד, המתח, הפער שאין לו גישור. כדי להעלות את הסוגיה הזו משחקי הכס יורה לכל הכיוונים – גילוי עריות, יחסים הומוסקסואלים שזוכים לסצנות הגרפיות והאמיצות ביותר של המדיום הטלוויזיוני עד כה, ואפילו (זהירות: ספוילר) אב ששורף את בתו עבור הזיה משיחית של אש – כולם מורמים, נעלים, משוקצים, יצריים ונתעבים כמעט באותה מידה.
אף אחד (כמעט) לא רע באופן מוחלט, אף אחד גם לא טוב באופן מוחלט, אפילו לא חאליסי המהפנטת שלא מהססת להוציא להורג נתינים שלא סרים למרותה. הפועל היוצא הוא שכל צופה רואה סדרה אחרת לחלוטין – צעדת הבושה של סרסיי (אחת הסצנות החזקות שראיתי בחיי) היא דוגמה טובה לכך – חלק מהצופים הגיעו לקתרזיס, חלק אחר נחרד מהעוול, וחלק גדול פשוט לא ידע להגיד מה הוא חושב על זה. אני אישית חושבת שהצעידה הזו היא ביקורת חדה כתער נגד אלמנטים דתיים נוצריים (המלכה צועדת את הוויה דולורוזה עירומה ומושפלת), אבל זאת רק אני.
את כל העונות ראיתי בבליץ מוקלט, כל עונה בתורה. את העונה החמישית סיימתי לפני יומיים תוך התעלמות מוחלטת ממה שנקרא שאר החיים. עם סיום הסצנה האחרונה הרגשתי פחות או יותר את מה שנטלי עטיה הרגישה מול איציק זוהר בעונת האח הגדול: אני שונאת את הסדרה הזאת, אני אוהבת את הסדרה הזאת, היא מענה אותי, היא מענגת באופן בלתי אפשרי, הלוואי שכל מי שעשה אותה ימות עכשיו, הלוואי והוא יחיה לנצח, את העונה הבאה זיבי אני רואה, מתי כבר העונה הבאה תתחיל?
ואם זאת לא תגובה לטלוויזיה מצוינת - אז אני לא יודעת מה כן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם