"יקיר המשפט העברי"
אחרי שציטט מקורות הלכתיים על ריסון האגו המשפטי, התעקש השופט רובינשטיין על 'מעשה בית דין' ודחה את הערעור על ההחלטה להרוס בתים ביישוב בית־אל
בקשה צנועה מכבוד השופט אליקים רובינשטיין: בפעם הבאה שבה כבודו יחתום על פסק דין המצווה על החרבת התיישבות יהודית ביו"ש, אנא יחסוך מאיתנו ציטוטים מהמשפט העברי, בפרט כשמדובר בפסק דין שמבוסס כל כולו על האגו של בית המשפט, או כפי שהשופטים ניסחו זאת בלשונם - 'סופיות הדיון'.
אם כבר מדברים על משפט עברי, אולי נזכיר לעליונים את האיסור על 'לעג לרש' (שחז"ל מביאים כנימוק לאיסור על הוצאת ציצית מחוץ לבגדים בבית הקברות), ואולי גם את החובה של 'והורשתם את הארץ'.
פסק הדין הטרי ניתן בעניינם של בתים בשכונת דריינוף בבית־אל, שככל הבתים והמבנים במועצה המקומית בית־אל, נבנו על קרקע שבתפיסה צבאית. שטחים אלו נתפסו עוד לפני בג"ץ אלון־מורה המפורסם, שקבע שממנו ואילך לא יופקעו יותר קרקעות לטובת התיישבות עברית באזורי לב הארץ, שכן זו איננה מוגדרת כ'צורכי ביטחון'. דא עקא, המבנים המדוברים נבנו מחוץ לתוכנית המתאר של היישובֿ, ועל כן עתר פרקליט הפלשתינים הוותיק עו"ד מיכאל ספרד בדרישה להרסם. המתיישבים ביקשו לדחות את העתירה בהתאם להחלטת הממשלה המפורסמת מ־2010 שקבעה כי מה שנבנה על קרקע פרטית יוסר, ומה שנבנה על קרקע מדינה יוסדר.
בפסק הדין הקודם החליט הנשיא דאז גרוניס בדעת רוב שלא להתייחס אליהם כמבנים שעל קרקעות מדינה, והורה להרסם. הנשיאה הנוכחית נאור התנגדה להחלטה בדעת מיעוט, והוסיפה הערה כי בכל מקרה אין בפסק הדין ערעור על תקפות צווי התפיסה הצבאית. היא הבינה שאם ההחלטה תהפוך לתקדים, הרי שארגוני השמאל יוכלו לעתור להריסת כל היישובים שנבנו על קרקעות בתפיסה, והדרך להתנתקות משפטית נוספת ולכאוס כללי תהיה קצרה במיוחד. התירוץ שגרוניס נתלה בו אז היה שבמועד הדיון עדיין לא היה אישור בנייה, אף שנפתחו כבר הליכי תכנון ואישור.
בסיבוב הנוכחי – מול השופטים נאור, רובינשטיין וחיות – ביקש דריינוף, באמצעות בא כוחו עו"ד הראל ארנון, להימנע מהריסת הבתים עקב שינוי נסיבות מהותי. התברר כי ועדת המשנה להתיישבות של מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי החליטה להעניק היתרי בנייה למקום, מה שאומר שגם אם הבתים ייהרסו הם ייבנו מחדש על אותו שטח על בסיס היתר רשמי. ההיגיון פשוט: אין טעם לבצע הרס לשם הרס, כשבתוך חודשים ספורים הבתים ייבנו שוב. 'בל תשחית' קוראים לזה במשפט העברי. "מיצוי האפיק התכנוני יסתיים תוך ימים ספורים במתן היתר", כתב ארנון, והוסיף: "לא יכולה להיות מחלוקת כי אילו עובדה זו הייתה קיימת לפני מתן פסק הדין תוצאתו הייתה שונה".
אבל ההיגיון הפשוט לא עזר. נאור התעקשה על 'מעשה בית דין' ו'סופיות הדיון': "משניתן פסק דין, הוא מהווה סוף פסוק להתדיינות נוספת", כתבה. רובינשטיין דווקא פתח את דבריו בקביעה שבמשפט העברי חשובה האמת ולא האגו של בית הדין. "במשפט העברי שורר העיקרון הרחב שלפיו יש בידי בעל דין לסתור את דינו גם לאחר שניתן פסק דין", כתב המשנה לנשיאה. "העילה לפתיחת הדיון מחדש יכולה להיות טעות שנתגלתה בפסק, או ראיות חדשות שנמצאו ויש בהן כדי לסתור את פסק הדין. במשפט העברי גובר אפוא הצורך לדון דין אמת בין הצדדים על כל שיקול אחר".
אז זהו, שהצורך לדון דין אמת לא גבר פה, ורובינשטיין הצטרף לנאור בהחלטה להרוס את המבנים. טענתו הקלושה היא שגם הערכאה הקודמת ידעה שישנה היתכנות גבוהה למתן אישורי בנייה במקום, ובכל זאת החליטה מה שהחליטה. העליונים עוד הגדילו לעשות כשפסקו לפלשתיני, שיוצג הפעם בידי חברו של ספרד עו"ד שלומי זכריה, הוצאות משפט בסכום של 25 אלף שקלים. תהרגו אותי אבל אני לא מבין מה ראו לעצמם השופטים לתת לאיש הזה זכות עמידה בכלל, אחרי שהם עצמם קבעו שאין לבטל צווי תפיסה שניתנו לפני קרוב ליובל שנים ומשכך אין לו כל זיקה קניינית לקרקע.
'צווי דינים'
אותם שופטים שפסקו להרוס על מנת להרוס, ועל הדרך לממן את העתירה הבאה של ארגוני השמאל, דחו יום אחד לפני כן עתירה דומה להפליא של ארגון 'רגבים'. הארגון עתר בדרישה להורות על אכיפת דיני התכנון והבנייה על מאחז בדווי שנבנה באופן בלתי־חוקי על קרקע פלשתינית פרטית באזור בנימין. אם בנייה על קרקע פרטית מחייבת את התערבותו של בית המשפט העליון הנכבד, מדוע להפלות בין פולש לפולש?
שימו לב לפסק הדין של רובינשטיין, שניתן כאמור יום לפני פסק הדין בקרקעות בית־אל: "עתירה זו... היא חלק ממאבק פוליטי הלובש אדרת משפטית", כותב המשנה לנשיאה. "אין חולק כי בנייה שלא כדין בקרקע פרטית היא – כעניין של הגינות בסיסית – נושא שבראש סדרי העדיפויות לטיפול הרשויות... ואכן הגישה השיפוטית מימים ימימה היא שלא לאפשר כעיקרון בנייה בלתי חוקית בקרקע פרטית".
פתיחה חזקה. אבל אצל השופט, כפי שראינו, פתיחה יפה לא בהכרח מבשרת על התוצאה המשפטית, ורובינשטיין מחליט פה לגלגל את 'רגבים' מכל המדרגות. הנימוק הלמדני: יש 'צְווי דינים'. ישנו חילוק בין עתירת 'רגבים' לעתירות של ארגוני השמאל. ובלשון השופט: "בשונה מעתירות בהקשר של קרקע פרטית פלשתינית (הכוונה לעתירות של ארגוני שמאל, י"י), שבהן גם אם בעלי הקרקע לא יזמו את העתירה אלא גויסו על ידי עמותות פוליטיות, הם רואים בחיוב את העתירה. לעומת זאת, עתירה זו (של 'רגבים', י"י) היא מן הסוג של 'מתעבר על ריב לא לו', שכן אין אינדיקציה או רמז לכך שבעלי הקרקע מעוניינים בשפע הטוב שמשפיעה עליהם העותרת".
זהו טיעון מקומם, לא פחות. השופט לא מתייחס לגופה של העברה – קרי בנייה על קרקע פרטית – אלא בוחן את צפונות לבם של העותרים ואת כוונתם. אבל בואו נעשה תרגיל קטן ונקשה קושיה על בסיס אותו קו טיעון: האם מנגד, מיכאל ספרד באמת ובתמים מעוניין להגן על האינטרסים של הפלשתינים שאותם הוא מקושש לעתירות שלו? אפשר הרי להוכיח בדיוק הפוך.
קחו לדוגמה את פסק הדין שהורה על הריסת תשעת הבתים בעפרה. ברור לחלוטין שהבעלים המדומיין של הקרקע רק מפסיד מפסק הדין, שהרי אילו היה נפסק פתרון של פיצוי כספי הוא היה מקבל טבין ותקילין על הקרקע שאולי הייתה רשומה פעם על שם הסבא־רבא שלו וממלא את חשבונות הבנק שלו ושל ילדיו למשך כל חייהם. אך כעת, חוץ מההנאה המשונה שהוא יפיק מהרס בתי היהודים, הוא לא יקבל דבר. אין סיכוי שמאן דהוא יתיר לו לבנות בתים בלב יישוב יהודי. אז אם בית המשפט פוסק לגופה של עברה - שלא יפלה בין 'רגבים' לבין 'יש דין', ואם הבסיס הוא טוהר הכוונות של העותרים – שידאג באמת לטובתם הממשית של הטוענים לבעלות ולא לאינטרסים של ארגוני השמאל.
התחושה היא שבית המשפט העליון מקצין עמדות דווקא בתקופה שבה תשובות המדינה נגד עתירות ארגוני השמאל מעדיפות פשרה והסדרה על פני צידוד בהרס אוטומטי של התיישבות לא מוכרת. בימי כהונתו של אביחי מנדלבליט כמזכיר ממשלה, ההידברות של הממשלה עם הפרקליטות השתפרה פלאים והניבה לא פעם עמדות הגיוניות, בשונה מהתוצרים שהתרגלנו לראות. בית המשפט כנראה לא אוהב את זה ושולח אותות אזהרה. אם זה נכון, הצורך בגיוון התמהיל האנושי והתרבותי של השופטים מתחדד היום יותר מאי־פעם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם