מקורבנות השלום להרוגי הקיפאון המדיני
לא ההסתה במסגדים, לא השנאה ליהודים, לא קריאות המוות במצעדים, ואפילו לא החינוך שהמסית. קבלו את האשם התורן בטרור נגד ישראל: "הקיפאון המדיני"
עוד לא יבש הדם, עוד לא נגמרו מאמצי פעולות ההחייאה בבית החולים של מלאכי רוזנפלד זיכרונו לברכה, וכבר אנו שומעים רחשים ברורים המצביעים על האשם המרכזי בטרור המשתולל כאן - הלא הוא "הקיפאון המדיני".בשמאל הקיצוני ובשלוחות שלו בתקשורת פיתחו תיאוריה מעניינת שבה בכל מצב נתון ניתן להאשים את מדינת ישראל ולהפיל עליה את האחריות על הנפגעים שלה מפעולות הטרור. האשמת הקורבן קלאסית בגרסה משודרגת שמתאימה את עצמה לאופי האירוע, ואיננה מחויבת חלילה לשמור על איזה עקביות.
בסוף שנת 93', מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו בין יאסר ערפאת לראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל, החלו להתפוצץ פה מחבלים מתאבדים. זה התחיל בעפולה והמשיך לחדרה ומשם לתל אביב ולבית ליד והרשימה עוד ארוכה. 164 אזרחים, גברים נשים וטף שילמו בחייהם בשנתיים שעברו מיום חתימת ההסכם. אז, בזמנו, הסבירו לנו שאלו "פלגים קיצוניים" שמנסים להפיל את הסכם השלום באמצעות פעולות טרור. הגדיל לעשות רבין שקרא להם "קורבנות השלום", דהיינו, זה המחיר שאנו נאלצים לשלם בשביל לקדם את השלום.
אפשר לכתוב טור רק על צמד המילים הללו, "קורבנות השלום", אך העניין הוא אחר - לוקחים יהודים שנרצחים בגלל היותם יהודים ומכסים את זה בעטיפות יפות ובסמנטיקה הזויה. והנה, עוברות להן כמה שנים, והימין הוא זה שבשלטון, ושוב פיגועים ושוב הרוגים אך ראו איזה פלא, אלו כבר לא קורבנות השלום, אלא קורבנות האי-השלום, או בשמו החדש - "הקיפאון המדיני". אם לפני כמה שנים טענו בשמאל שאלו קיצונים שמנסים לחבל בתהליך השלום, עכשיו הם התאימו את התיאוריה מחדש, ואלו בכלל קיצוניים שנמאס להם שאין תהליך מדיני, אז הם הלכו ועשו מעשה.
וכי יעלה על הדעת דרך טובה יותר לקדם שלום מאשר לשחוט כמה יהודים שחזרו ממשחק כדורסל? כן, הבנתם נכון, בשמאל הקיצוני תמיד ינסו להבין, להכיל ולמצוא סיבות למה אפשר איכשהו להבין, למה איכשהו זה גם באשמתנו.
הם כמובן לא יגידו את זה אף פעם בפה מלא, אלא ברטוריקה שמשתמש בה גורי אלפי לבדיחה המפורסמת שלו שמתלבשת על התבנית של "כן,אבל..." לכל הודעת גינוי יבא מתישהו "אבל" שיסביר למה איכשהו זה אשמת הממשלה שלא מקדמת את המשא ומתן, ובגלל זה אין להם בררה אז הם רוצחים.
מעניין מתי נראה נחרצות ללא פשרות בנושא מצד מרצ. נחרצות שאותה הם יודעים להראות יפה מאוד בכל פעם שמתגלה פשע ספריי נורא כזה או אחר, או חלילה גלגל מפונצ'ר, אך כשנרצחים אנשים תמיד הגינוי והצער ילווה ב"אבל". אבל קטן אך עם משמעות גדולה.
בכל פעם שמדברים על קיפאון מדיני והקשר שלו לפיגועים, אני צוחק כי אני נזכר איך פעם אחר פעם לאורך השנים מתיישבים הפלסטינים לשיחות עם צוותי המו"מ הישראלי, ופעם אחר פעם השיחות מתפוצצות. כי אלו דורשים שנשחרר מחבלים עם דם על הידיים כתנאי לישיבה איתנו סביב אותו שולחן, תנאי שבירושלים כמעט תמיד מסרבים לו, ובצדק.
וכשמבינים את זה, מבינים שההיגיון שלהם אומר שישראל קצת אשמה שיש עכשיו עוד רוצחים עם דם על הידיים, כמו אלו שרצחו את מלאכי - או במילים אחרות, אם נשחרר מחר בבוקר את כל הרוצחים ללא כל תנאי, אז באותו הרגע יפרוץ כאן שלום עולמי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם