פיגועי הרמדאן: כן, צריך עונש קולקטיבי
בשם חופש הדת, המערב שותק מול ההטפות הרצחניות של דאעש. בשם הכבוד לדת, ישראל מתבקשת להעניק הקלות למצייני הרמדאן. רק פרט אחד שכחנו: לא תמיד מדובר בדת
אז איך אתם מתארגנים לקראת חגי תשרי? אילו הכנות אתם עושים לקראת היום הקדוש בשנה? אילו דרשות יוצא לכם לשמוע, אם יוצא לכם לשמוע, כשהיום הגדול והנורא עושה סימני התקרבות? לא יודעת מה איתכם, אבל אצלנו בשכונה – וכשאני אומרת שכונה אני מתכוונת ליהדות – נרשמת תנועת התכנסות אל תוך מתח הולך וגובר, שמתחיל אי־שם בראש חודש אלול ומגיע לשיאו ב־י' בתשרי.
עוד כותרות ב-nrg:
- לא מוותר: אולמרט ערער לעליון על הרשעתו בתיק טלנסקי
- מה תרם האסלאם לאנושות ב-200 השנים האחרונות?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
במהלך ארבעים הימים הללו שיחות קולחות ייחתכו באחת, על סעיף לשון הרע; חובות כספיים קטנים כגדולים ייפרעו בבהילות של כניסת שבת; דרשנים יובילו אחר כבוד את הקהל הפרטי שלהם לחשבון נפש אישי, ותעשיית הסוּלחות תפרח. ביום השיא – יום הכיפורים – הרחוב לובש לבן, קצב ההליכה מתמתן, והתפילות מתארכות בשירה ובכוונת לב מיוחדת. כדי לא לקלקל את ההתעלות הרוחנית, מנהג השכונה מביא את הצמים לתקוע יתד ראשונה מיד אחרי סעודת סוף הצום, לסוכה שתאוכלס בעוד ימים בודדים. רובם ישלימו חלק ניכר מבנייתה עוד באותו ערב, ויתענגו על בית הארעי שבנו לעצמם מארבע דפנות של אמונה טהורה ותמימה.
בשכונה ליד, הימים הקדושים בשנה נחגגים קצת אחרת. לפני שנה עמד חודש הרמדאן בסימן דאעש, כשהגוף הרצחני השתחרר סופית מאל־קאעידה ויצא לדרך עצמאית. אם בראשית שנות האלפיים תפקידו של הארגון הקטן הזה היה להקים מדינה אסלאמית בכל מקום שאל־קאעידה יצליח לכבוש, הרי שעם הזמן הוא הפך ללוחם הסוני המשמעותי ביותר במערכת הג'יהאד העולמית.
דאעש נפרד מהחליפה הפוליטית שנתפרה לו, לבש שחורים והצטרף לזירת הקרב בשיניים חשופות. מתחים סביב הקרדיט להצלחות הרצחניות הביאו אותו בסופו של דבר להיפרד מארגון־האם, ולהראות לעולם מה הוא יודע לעשות. והוא יודע. רק בסוף השבוע שעבר הכה הארגון בארבעה מוקדים שונים, במתקפת טרור רב־יבשתית – בצרפת, בתוניסיה, בכווית ובסומליה. בהמשך השבוע הגיע קציר הדמים גם לחופי סיני. עשרות הרוגים ומאות פצועים אלה הם רק טעימה קטנה מנפלאות ארגון כורתי הראשים.
האסלאם המכונה קיצוני לא לבד. גם הנצרות - שוחרת החמלה, הווידוי והתיקון - חתומה על מרחץ דמים אכזרי בזכות עצמו. מסעות הצלב והחרב של שתי אלו הצליחו לשכנע את העולם הנאור שדת לעולם תצעד עם דם על הידיים, והוציאו שם רע במיוחד לאמונה באל באשר היא. קנאות דתית הפכה שם נרדף לכפייה, לניצול נשים ולשפיכות דמים לגווניה. בגדי הלבן לבשו שחור, והשופר המייבב פינה מקומו לחרב המדממת.
אבל כשאסלאמי סוני רוצח אסלאמי שיעי, שקרא בשם אותו אללה ואותו קוראן - אתה לומד שעם כל הכבוד לדת, על מרחץ הדמים הזה חתום יצר גס ושונה בתכלית מהאמונה הדתית. זה לא באמת האסלאם וזו גם לא הנצרות, אלא יצר מושחת ומשחית, שאותו הכירו גם באנגליה של שייקספיר, בממלכת ישראל וביהודה של בית דוד. כשמורידים את קליפות האמונה ושאר תירוצים טובים, בסופו של דבר מדובר בקרב ירושה שהחל לפני יותר מ־1,400 שנים, ולימים מגלגל צעיר סוני להתאבדות רצחנית בלב מסגד שיעי בכווית.
זו לא אמונה דתית, זה רצח על רקע שררה ושלטון. זה ויכוח עתיק יומין בשאלה מי היורש האמיתי של מוחמד, סוגיה שמניעה מלחמות דת לא פחות משאלת מיהו הנביא האחרון. שעה שהעולם מבקש לנהוג בתקינות פוליטית קיצונית ולהעניק כבוד בלתי מוגבל לחופש הדת, ראוי לתרגם לו את השיח הקיים ואת האמוציות שמאחוריו למה שהם באמת, ולתת לתופעה הרצחנית הזו טיפול מתאים. זה אומר להוריד את כפפות המשי ולטפל במוקדי הסכנה כבר בשלב ההסתה, גם אם היא מחופשת להטפה דתית. זה אומר להקשות את חייהם ולהגביל את צעדיהם בימי החג, גם אם הם קוראים בשם אללה ושרויים בעיצומו של צום. את חופש הדת ואת הכבוד תשאירו למאמינים המוסלמים שיוצאים נגד אלה, ושמבקשים באמת ובתמים לקיים את מצוות דתם. בסופו של יום, גם לתקינות הפוליטית ולרגש הדתי מוכרחים להיות קווים אדומים של יעבור ובל ייהרג.
גם ישראל למודת הצלקות נסחפה עם גל הפשרנות, והציגה מחוות של רצון טוב מול השכנים המוסלמים. שבעה אירועי ירי מתוזמנים היטב נדרשו לפני שבשעה טובה היא חזרה בה מחלק מההקלות שניתנו לפלסטינים לכבוד חגם. הרצח של דני גונן לבדו לא הספיק, גם לא היריות על אמבולנס בסמוך לבית־אל. רק הרצח של מלאכי רוזנפלד הביא בסופו של דבר לשינוי קל. זה לא הפריע לאופנהיימרים למיניהם לזעוק על העוול שנעשה למוסלמים ולמחות על העונש הקולקטיבי.
עונש קולקטיבי הוא בהחלט לא הפתרון ההגון ביותר בנמצא, והוא גם לא מביא בהכרח לתוצאות הרצויות. עוד לא נולד הילד המופרע שהענישה הקולקטיבית הביאה אותו לחשבון נפש נוקב וגרמה לו להפוך לחנון של הכיתה. רק מה, זו לא באמת המטרה בהחזרת חלק מההגבלות. במלחמה בטרור כולנו טעינו, ימין ושמאל. אף תיאוריה עד כה לא הצליחה להוכיח את עצמה – לא זו שתמכה ביד רכה ולא זו שדגלה ביד ברזל.
יש היגיון רב במחשבה האופנהיימרית הטוענת שהטלת מגבלות על הפלסטינים מביאה להגברת התסכול וממילא להעלאת המוטיבציה לפגיעה ביהודים. המסקנה היא שמתבקשת שרשרת של מחוות כלפי הצד הפלסטיני כדי להרגיע את האזור - רק שמול כל תיאוריה מתחכמת שלנו צומחת תיאוריה מתחכמת משלהם. כשאנחנו חושבים שמחוות של רצון טוב יגרמו לפלסטינים להוריד את מפלס הטרור, הם מבינים שהטרור דווקא מביא להישגים לא מבוטלים ומעלים הילוך. משוואת אחד ועוד אחד מעולם לא זכתה לכל כך הרבה פרשנויות צודקות בו זמנית.
התיאוריות מימין לא הוכיחו את עצמן הרבה יותר. ישראל לא הצליחה לחנך את הפלסטינים בעזרת יד קשה שהאלימות לא משתלמת, ושום מחיר כבד ששילמו לא מיתן את המוטיבציה שלהם לפגוע בנו. בשורה התחתונה, לא הצלחנו להביא אותם לשולחן האינטרסים המשותפים – לא מטעמי רווחה ולא מטעמי כלכלה, לא מימין ולא משמאל. הטרור חי, בועט וממשיך לקצור דמים בכל הזדמנות שרק ניתנת לו.
וזה בדיוק עניין ההגבלות: לדאוג שההזדמנות לא תינתן לו. אנחנו לא פה כדי לחנך, אלא כדי למנוע את הרצח הבא. כשחודש הרמדאן הופך כמעט רשמית לחודש הטרור, ההקלות בדרכים ובהר הבית הן פריווילגיה שאנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו, גם אם המחיר הוא ענישה קולקטיבית שלא נעימה לאוזן.
מאפייה אחת קטנה של רשת וול־מארט בלואיזיאנה הצליחה לחדד את יחסי האסלאם־מערב באופן מרשים למדי. זה קרה בשבוע שעבר, לאחר שתושב המדינה הזמין עוגה שעליה מתנוסס דגל הקונפדרציה של מדינות הדרום, ונענה בסירוב. כשריח הטבח בכנסייה האפרו־אמריקנית בדרום־קרוליינה עוד באוויר, אף אחד לא היה מעוניין להבליט סממנים לאומיים מקומיים. צ'אק נצהמר, מזמין העוגה, החליט להתחכם והזמין במקומה עוגה שדגל דאעש מתנוסס מעליה. ניחשתם נכון: העוגה נאפתה, הדגל הודפס, אבל קשה לומר שנצהמר ליקק את האצבעות.
סביר להניח שבעלי המאפייה, שהספיקו בינתיים להתנצל על העוגה השחורה של המדינה האסלאמית, לא יודעים בהכרח מי אלה הדאעש האלה ומה הבעיה שלנו איתם. להבדיל מתושבי ישראל, המודעות של רבים מהאמריקנים לאקטואליה בינלאומית לא מפותחת במיוחד. על הטבח המחריד בכנסייה ועל הורדת דגלי הקונפדרציה בעקבותיו הם דווקא שמעו. ערכי הסובלנות וחופש הביטוי הקיצוניים של ארה"ב, אלה שמאפשרים אפילו תליית דגלי ניאו־נאצים בקמפוסים שם, מגיעים לשיאם מול ארגוני טרור בינלאומיים, אך קורסים לתוך עצמם כשמדובר במעגל הקרוב.
דגל הקונפדרציה הוא בהחלט מזכרת לא שובת לב במיוחד מההיסטוריה האמריקנית. מלחמת האזרחים הקשה שבה הוא הונף נלמדת בצורה בהירה ברחבי ארה"ב, עם שורה תחתונה ברורה למדי: יש טובים (צפון) ויש רעים (דרום). ועם זאת, מחקרים העלו שכשלומדים בבתי הספר הדרומיים, הדברים נראים קצת אחרת. אם תרצו, שאלה של נרטיב. בניגוד לאווירה שנוצרה מאז הטבח בכנסייה בצ'רלסטון, דגל הקונפדרציה הוא לא סמל לעבדות, אלא לחירות מדינות הדרום. אכן, ביטול העבדות על ידי לינקולן היה אחת הסיבות העיקריות לפרוץ המחלוקת הקשה, אבל לא על סעיף זה נשמר הדגל קרוב למאה שנים על התורן.
בראשית ימיה, ארצות הברית של אמריקה התכוונה לשמור בכל מאודה על חלוקה חד־משמעית בין המשטר הפדרלי לזה המקומי. הראשון קיבל על עצמו מינימום סמכויות, שנגעו בעיקר לענייני ביטחון, מדיניות חוץ ומטבע. את ההתנהלות השוטפת קיוו בזמנו להשאיר למדינות עצמן, כפי שמסביר לנו פרופ' איתן גלבוע. עם השנים הלכה וגברה שליטתו של הממשל הפדרלי, שמבחינת מדינות הדרום רמס את הסמכויות של הממשל המקומי. במילים אחרות, יותר משמחו מדינות הדרום נגד ביטול העבדות, מחו שם נגד ההתערבות בהחלטות שלהן. הטראומה של הדרומיים גדולה עד כדי כך, שלמרות היותם שמרנים ולא בדיוק מקרבי מיעוטים וזרים, הם הקפידו במשך עשרות שנים להצביע למפלגה הדמוקרטית, ובלבד שלא לתת קולם למפלגה של לינקולן הרפובליקני.
נושא העבדות, שכבר מזמן יצא מהשיח הלגיטימי גם בקרב הלבנים בדרום, הוא רק עניין אחד שנקשר עם הדגל האסור ההוא. אבל אמריקה הממהרת לכבות שרפות, הזדרזה להוריד את דגל הקונפדרציה לחצי התורן, שעה שהיא עומדת נבוכה מול דגל של ארגון טרור בינלאומי. את השיח המעמיק והמשמעותי מול הדרום היא דוחה בינתיים, והמיעוטים החיים בה סובלים מגל אלימות שגם נשיא אמריקני בצבעים הנכונים לא מצליח לדכא. בעידן אובמה, שבו השיח המערבי התקני הצליח לבלבל את הנוגעים בדבר, ההתערבות בענייני חוץ יורדת למינימום, וההסתייגות מענייני פנים מורכבים עולה על גדותיה. מול איבוד פרופורציות שכזה, הם כבר עכשיו מתחילים לאכול את העוגה בשחור־לבן שהם אפו לעצמם.
כמעט שכחנו: בתחילת השבוע היה פה משט לעזה, שבניגוד לאיומים עבר בשלום. וכמה שאיימו עלינו. תלי־תלים של המלצות התנופפו פה בשבועות האחרונים, כשישראל נדרשת שוב ושוב לתת לספינות לעבור בשלום, ובלבד שלא יחזרו התמונות הקשות מהמשט של 2010. אם לא בשביל הצד הפרו־פלסטיני, לפחות בשביל הלוחמים המאוימים במשפט. אם לא בשביל הלוחמים, בשביל יחסי הציבור הבינלאומיים. אם לא בשביל מה שיאמרו הלועזיים, אז סתם כדי שנצא גברים.
והנה, התזמורת המתוזמנת נובחת, והשיירה עוצרת. באיחור אלגנטי של חמש שנים, מתברר שהבעיה האמיתית של המרמרה לא הייתה לוחמי השייטת, אלא מה שציפה להם על הסיפון. בניגוד למשט ההוא, על המריאן לא הועמסו אמצעי לחימה אכזריים דוגמת מסורים חשמליים ומוטות ברזל, וגם לא משתתפים תאבי דם. לדברי השר בוגי יעלון, גם ציוד הומניטרי לא נמצא שם. לא מופרך להסיק מכך שהמשט הזה היה עשוי כולו פרובוקציה טהורה, אבל קשה לומר שהיא יצאה מגבולות הטעם הטוב.
במצב העניינים הקיים, נראה שמשט המריאן הוא הדו"ח הטוב ביותר על משט המרמרה. אם תרצו, גם על צוק איתן. על סיפון המריאן התברר השבוע שכשאנחנו עסוקים בניסיונות לפצח אלגוריתמים, המתח במזרח התיכון מסתכם בחשבון פשוט: שקט ייענה בשקט; מסורים חשמליים ייענו באש חיה. מישהו צריך לדאוג שהמשוואה הזו תגיע לידי ועדות האו"ם השונות.
אקו"ם