יהודי ארה"ב: לאבד אותם זה לאבד את עצמנו
התרגלנו שהם תמיד שם בשבילנו, אבל הדור השלישי והרביעי של יהדות ארה"ב כבר מרגישים הרבה פחות יהודים והרבה פחות הזדהות עם ישראל. עוד 50 שנה אנחנו יכולים לשכוח מהגב הפוליטי והכלכלי החזק ביותר שיש לנו
היהודי האמריקאי הממוצע כבר לא בודק כל בוקר בעיתונים מה שלום מדינת היהודים, מדינה אליה שאפו בגולה במשך 2000 שנות גלות, יש לו דברים אחרים על הראש. הוא כבר לא מרפרש את אתרי החדשות כדי לעקוב אחרי הפוליטיקה הכה סבוכה במדינתנו הקטנה. אבל זה לא רק הם שהתרחקו, זה גם אנחנו.עוד כותרות ב-nrg:
- יחידת העילית והלוחמה הפסיכולוגית של דאעש
- אדלשטיין לצוקרברג: סייע לנו במניעת הסתה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אנחנו כבר לא בודקים מה שלום מיליוני אחינו ואחיותנו באמריקה. אנחנו כבר לא כותבים בכלי התקשורת שלנו על מצבם, על ההתבוללות או על החידושים הנפלאים שבקהילות המגוונות הקיימות שם. אם נכתוב עליהם, זה יהיה בעיקר בעקבות פיגוע, או סנסציה חדשותית לא שגרתית.

מה הקשר שלנו עם יהודי ארה"ב? התרגלנו עוד טרם הקמת המדינה שיהודי הגולה תמיד יהיו שם, שהם יעבירו לנו כסף מתי שרק נרצה, ושהם ידאגו לצרכים הפוליטיים שלנו בכל מדינה ומדינה. בפועל, זה באמת קרה. מיליארדי דולרים הועברו לישראל עם השנים, מיליארדים נוספים הגיעו מממשלת ארה"ב כסיוע צבאי בעקבות לחץ והשפעה של הקהילה היהודית האמריקאית.
הדור השני לשואה המשיך את המסורת, הקים את השדולה הפרו ישראלית איפאק, ואף דאג להמשיך את התרומות, גם אם בצורה מופחתת. אך הדור השלישי והרביעי כבר הרבה פחות מחובר, הרבה פחות קשור. לא רק אלינו, לישראל, אלא ליהדות בכלל. "None's" כך קוראים להם בארה"ב, "כלום" ניתן לתרגם הגדרה זו בצורה סימולטנית. מדובר ביהודים שאין להם שום שייכות או קשר ליהדות מעבר לכך שמדובר בעברם. הם אינם מבקרים בבתי כנסת, לעיתים אף לא יזדהו כיהודים.
יש שיגידו שמדובר בזרם היהודי הגדול ביותר. את ההגדרה הזו למדתי במהלך סמינר שהשתתפתי בו לאחרונה מטעם קרן רודרמן, המיועד לעיתונאים ישראלים להיכרות עם הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם. מארגני הסמינר שמו לעצמם למטרה לחבר את הישראלים לקהילה היהודית בארה"ב, לא להיפך, דבר שהוא ללא ספק תקדים.
אך ההתעלמות היא לא חד כיוונית. אנחנו, מדינת ישראל, נטשנו את יהדות ארה"ב. מיליוני יהודים חיים בארץ זו, המאפשרת חיי דת עשירים כמו שלא התאפשר ליהודים לכל אורך ההסטוריה. ארץ המפרידה בין דת ומדינה, דבר המאפשר מצד אחד לפיתוח וגדילה של קהילות, אך מאידך להתנתקות ולהתבוללות.
אנחנו, שרגילים לקבל מהם כמויות של כסף, לסיוע בעליית יהודי ברית המועצות, יהודי אתיופיה או הקמת מרכזים קהילתיים ברחבי הארץ, לא יודעים להגיד תודה. אנחנו רק יודעים לבקש, ולהתלונן על כך שהם אינם עוזבים את "סיר הבשר" ומשתתפים ב"שוויון בנטל". "שיעלו לארץ" הם מילים שמופיעות בכמעט כל 'טוקבק' לכתבה שאני כותב על התפוצות, דבר שמבהיר כמה אין בציבוריות הישראלית סבלנות לקבלם.
בזמן שהתעלמנו, אותם יהודים מצאו לעצמם עיסוקים אחרים. "תיקון עולם" הם קוראים לזה. הם מתנדבים באפריקה, מסייעים לעניים במדינות אסיה, ופועלים כדי לקדם עולם טוב יותר. אין בכך רע, הרי גם מדינת ישראל פועלת כדי לעשות טוב בעולם, רק לשם העשייה. אך ישראל כבר מזמן לא במפת האג'נדה שלהם. והיהדות שלהם בהתאם.
מרבית מיהודי ארה"ב משתייכים לזרמים הליברליים, רפורמים או קונסרבטיביים, כך עולה מסקר פיו הסוקר את הקהילה היהודית. ואילו אנחנו, מדינת היהודים, אמנם נאפשר להם לעלות לישראל על פי חוק השבות, אך לא נכיר בהם לעיתים כיהודים (אם עברו גיור רפורמי או קונסרבטיבי), לא נאפשר להם להתחתן או להקבר כיהודים בישראל, באם יבקשו שרב או רבה "משלהם" יערוך את הטקס. הם לא מרגישים בנוח בכותל, מפני שהורגלו בבית להתפלל גברים ונשים יחד, שאשה יכולה לעלות לתורה. אך כאן בישראל מדובר בפשע. באיסור.
אז מה נשאר לנו? הציבור האורתודוקסי בחלקו הגדול תומך בישראל, ואף מבין מה קורה בפוליטיקה הישראלית, אך מדובר במיעוט. ואילו חלקים גדולים מהקהילות החרדיות והחסידיות כלל אינם מכירים במדינת ישראל.
אם כן, מה הסיכוי ללובי יהודי חזק למען ישראל בעוד 50 שנה? נמוך ביותר.
500 אלף יהודים צעירים בגילאי 18 עד 26 הגיעו בשנים האחרונות מהעולם, בעיקר מארה"ב, לישראל במסגרת תוכנית תגלית. זו התקדמות עצומה, למרות שעדיין מדובר בטיפה בים. ייתכן וכמות הישראלים באותם הגילאים שביקרו בתפוצות או בארה"ב יהיה דומה, אך הם מגיעים לחו"ל בשביל החופש והשופינג, ולרוב אין סיכוי שיפגשו את הקהילה היהודית המקומית.
אם בבתי כנסת מסויימים בארה"ב, מכל הזרמים, נמנעים הרבנים מלדבר על ישראל בדרשת השבת, בגלל שמדובר בנושא "פוליטי" או "מפלג", כנראה שאיבדנו את המכנה המשותף הכמעט היחיד שהיה לנו מאז תום מלחמת העולם השנייה, ועל שני הצדדים, לעשות חשבון נפש ארוך ומעמיק כי הנתק גדול משחושבים.