ההסכם הוכיח שאורן צדק: אובמה מבודד את ישראל
המאבק שהתנהל בחודש האחרון נגד מייקל אורן בניצוח הבית הלבן, הוא מיקרוקוסמוס של המאבק האנטי־ישראלי שנוהל מוושינגטון בשש וחצי השנים האחרונות בניסיון לבודד את ישראל בדרך לפשרה עם טהרן
מייקל אורן כמשל: אולי עכשיו אפשר להבין סוף־סוף מה עמד במרכז המאבק נגד הגרעין האיראני. מאבקו של ראש הממשלה נתניהו נגד הגרעין האיראני היה במהותו מערכה מדינית אסטרטגית נגד מדיניות ארצות הברית, ויש גבול כמה יכולה ישראל ללכת נגד אסטרטגיה אמריקנית כוללת שמאיימת עליה.
זהו בעצם הסיפור שמספר השגריר לשעבר בוושינגטון מייקל אורן בספרו 'בעלת ברית'. התנגשות האינטרסים האמריקניים, כפי שעיצב אותם הנשיא אובמה מתחילת הדרך, הייתה ברורה. אובמה חתר לבידודה של ישראל כדי להעביר בדרך הזו את הפשרה שתכנן עם איראן. מי שהיה מקורב מאוד לאובמה שנים לפני כניסתו לבית הלבן, הוא השגריר האמריקני בישראל דן שפירו.
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
בתחילת הקדנציה הראשונה של אובמה הוא כיהן כחבר המועצה לביטחון לאומי. הוא היה בהלם מהמדיניות של אובמה כלפי ישראל ומצורת התנהלותו; המשברים היזומים מצד הנשיא אובמה ואנשיו החלו כבר אז. שפירו, אולי האדם היחיד באותה עת שאִפשר לישראל נגישות לבית הלבן, שאל ידיד ישראלי אם לדעתו הוא צריך להתפטר. מאז, שפירו - שהוא ציוני וידיד אמיתי - לא העלה יותר את השאלה. הוא הסתגל. האנשים הקרובים ביותר אליו אומרים שאפילו להם הוא לא מגלה מה הוא באמת חושב.
כאשר יצא לאור ספרו של מייקל אורן הפך שפירו למעין צנזור מטעם הנשיא. זוהי משמעות הפניות המוזרות שלו לראש הממשלה נתניהו ולשר כחלון שיוקיעו את ספרו של אורן. אותו ידיד לשעבר של שפירו אומר שהיום הוא לא מסוגל להסתכל עליו, עד כדי כך הוא הפך לדוחה בעיניו. כשסימנתי את הספר של אורן כ'פרשת מייקל אורן', זה התחיל להזכיר לי במידה מסוימת את פרשת מרדכי אורן. ההוקעות, הרדיפה מצד אלה שהיו אמורים להיות ידידים. ברור שזה רחוק שנות אור, משום שמייקל אורן בכל זאת מסתובב חופשי ומוכר ספרים. אבל קבוצה גדולה של עיתונאים המודרכים בידי הבית הלבן, כמו גם מנהיגים יהודים בארצות הברית וכמובן מנהיג מפלגת 'כולנו', רוצים בעצם לדחוק אותו לצינוק אינטלקטואלי.
המאבק שהתנהל בחודש האחרון נגד מייקל אורן בניצוח הבית הלבן, הוא מיקרוקוסמוס של המאבק האנטי־ישראלי שנוהל מוושינגטון בשש וחצי השנים האחרונות. בעקבות הספר נערך עימות טלוויזיוני בין אורן למרטין אינדיק. לאינדיק הייתה החוצפה להטיח בפני אורן: "אתה שופך דלי של בנזין על מדורת היחסים בין ישראל לארצות הברית". אורן הגיב: "מעניין מאוד שאתה אומר את זה. אלו בדיוק אותן מילים ששמעתי מאישים אחרים שתקפו אותי".
השימוש באותם מוטיבים ובאותם ביטויים מסגיר את המערכה המתוזמרת. אינדיק פלט את דף המסרים. אבל מה שהפתיע הוא שגם הכותבים הישראלים שהתייצבו לצד אובמה נגד אורן, כאילו כתבו על פי אותן נקודות. כאילו מישהו תדרך אותם. כאילו כל מי ששירת בעבר ככתב בוושינגטון, אפילו לפני ארבעים שנה, למד במוסד יוקרתי או שייך לממסד הישן של יחסי ישראל־ארה"ב, הפך לסוכן השפעה מטעם.
"מייקל עשה מעשה שלא ייעשה", אומר ידיד של אורן. "הוא תקף לא רק את אובמה, אלא גם את הריקבון של עיתונאים בכירים בארצות הברית. אז האשימו אותו שהוא כביכול מצפה שכותבים יהודים בכירים יתמכו בישראל, אבל לא זה מה שהוא אומר. מה שהוא כתב זה שיש כתבים יהודים שמשתמשים ביהדותם כדי לתקוף את ישראל".
לא קשה לנחש שהוא מתכוון בעיקר לתומס פרידמן, ג'פרי גולדברג, פיטר ביינרט ואחרים. ג'פרי גולדברג הוא ידיד שלו, ולאחר צאת הספר גם קיים איתו ריאיון ופולמוס ארוך. אבל אורן מזכיר בספרו גם בעלת טור מ'וושינגטון פוסט', יהודייה, שכותבת תמיד בנושאי פנים ולמעשה אין לה מנדט לכתוב בענייני חוץ. נושא החוץ היחיד שכתבה עליו משום מה היה ישראל. על הביקורת הזו האשימו את אורן שהוא שונא זרים.
בגלל היכולות המיוחדות של אובמה והכריזמה שלו, הוא רכש כלי אסטרטגי יעיל ביותר כדי לבודד את ישראל, ולהסוות את ההתרחקות המתוכננת שלו ממנה ואת הניסיון שלו לבלום את מאמציה של ישראל לסכל את פרויקט הגרעין האיראני. הכלי הזה הוא התקשורת האמריקנית, וגם הישראלית. כדי להעביר מדיניות אנטי־ישראלית ביסודה היה צורך להציג את אובמה כידיד אמת של ישראל, ולהפנות את האש לכיוונו של ראש ממשלת ישראל.
ביקורת הפוכה נמתחה על מייקל אורן דווקא מצד אנשי ימין יהודים אמריקנים, על כך שבזמן אמיתי הוא למעשה שיתף פעולה עם מופע הכזב הזה. למשל כאשר הופיע בערב חג בבית כנסת ודיבר ספציפית על אובמה כידיד ישראל, במקום להסתפק באמירה הכללית על אמריקה כבעלת הברית הקרובה.
"בנושא הזה מייקל תמיד הזכיר לי ציטוט: תפקיד הדיפלומט לשקר בשביל שתי מדינות", אומר ידידו. "מייקל הפנים מהו גודל האיום ומה דורש התפקיד. דיברנו על זה הרבה. האם הוא משרת את המדינה כשהוא חוזר כל הזמן על המנטרה של יחסים הדוקים וחמים, האם לא היה צריך לרמוז שמשהו כאן מקולקל. ייתכן שלביבי היה מה לומר בנושא".
מכיוון שדיווחיו של אורן היו ישירות לראש הממשלה וכך גם התדרוכים שקיבל ממנו, נראה שהייתה החלטה אסטרטגית לשמור על ערוצים פתוחים לכמה כיוונים. עוד ידובר על הטכניקה שבאמצעותה לכד אובמה את הקהילה היהודית ולמעשה נטרל אותה. אבל בגלל ההתמכרות של רוב יהודי אמריקה לאובמה אי־אפשר היה להציג אותו באור ביקורתי. בסופו של דבר, אורן האשים את יהודי אמריקה בדבר חמור: שהם מגויסים בחירוף נפש למאבק על זכויותיהן של 'נשות הכותל', אך לא גילו כל רוח לחימה בנושא הגרעין האיראני ובתמיכה בישראל במאבקיה מול הממשל. נישואי הומואים והפלות חשובים לרוב יהודי אמריקה יותר ממדינת ישראל.
במסכת הביקורת על ספרו, אורן נפגע בעיקר ממנהיגים יהודים שתקפו אותו. "הכי כאב לו שירו לו בגב", אומר ידיד. "מדובר בעיקר ביו"ר הליגה נגד השמצה אייב פוקסמן, שפחות או יותר האשים אותו בגזענות. הוא טען שמה שמייקל כתב על אובמה גובל באמירות סטריאוטיפיות. כל הביקורות האחרות מכיוון החשודים המיידיים – הוא ידע שזה יבוא, וזה לא הפריע לו. אבל הביקורת של מנהיגים יהודים פוגעת".
בסופו של דבר, כל מטח הביקורת לא עזר לאובמה. דווקא בגלל ריכוז האש על מייקל אורן, אנשים מבינים את חשיבות הספר ואת המהלך האמיץ שלו. הם יודעים שמה שכתב הוא אמת. אחרי הכול, למייקל אורן היה מעמד גבוה בוושינגטון. הוא היה מוכן, ביודעין, להקריב את מעמדו בעתיד בוושינגטון כדי להילחם על נושא שמהווה איום קיומי על ישראל. ואילו אובמה ייזכר כמי שנתן הכשר בינלאומי למעצמה ג'נוסיידית אנטישמית. גבוהי המצח של יהודי אמריקה לא מוכנים לסלוח לאורן על שתיעד את תהליך הבגידה של הבית הלבן ממרחק שבו רואים את הלבן בעיניים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם