ההסכם עם איראן נחתם, ונתניהו הודה בתבוסה
בנאום בכנסת הסביר רה"מ שהמעצמות נפלו במלכודת החיוכים של האיראנים. זוהי למעשה הודאה בכך שכשל לשכנע את העולם בצדקתו
הייתי משלם הרבה כדי לדעת מה באמת עבר במוחו של ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע. בעיקר ביום שלישי בערב, מיד אחרי שנודע על חתימת ההסכם בין המעצמות ובין איראן. האם הוא סימן לעצמו כישלון רב-שנתי ורב מערכתי (נתניהו היה ראש הממשלה הראשון שטיפל בגרעין האיראני בסוף שנות ה-90, כשהציבור עוד לא הבחין בין השאה הפרסי והאייתוללה חומייני). האם הוא חושב שעשה את המרב כדי לעכב את תכנית הגרעין האיראנית, בלעדיו לא היו סנקציות וטהרן הייתה מניחה כבר את הפצצה על השולחן?עוד כותרות ב-nrg:
- ההסכם הוכיח שאורן צדק: אובמה מבודד את ישראל
- הנייה לאסירי חמאס: "החירות שלכם קרובה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האם נתניהו מכה על חטא שלא תקף את מתקני הגרעין באיראן ב-2010, אחרי ששר הביטחון אהוד ברק הורה לרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי לדרוך את המערכת, אבל זכה בכתף קרה? האם הוא מתחרט על כך שלא נקט עמדה נחרצת, וקיבל את עמדת הנגד של שרי הקבינט בגין ומרידור. השניים אגב, נשענו על עמדתם של ראש המוסד מאיר דגן, וראש השב"כ יובל דיסקין, נגד המהלך.
בראיון למגזין 'טיים' לא מזמן, התייחס ברק לתקיפה שעמדה על הפרק. "נתניהו פיתח תודעה שהיא במקביל פסימית, פסיבית וחרדתית, ונראה שהוא מתחמק מכל יוזמה", אמר. האם נתניהו תוהה איך פספס כך את האופציה הצבאית? הוא הרי יכול היה להיות היום אחרי הרס מתקני הגרעין. דבר שהיה משנה דרמטית את מפת האטום במזרח התיכון ואת יחסי הכוחות הגלובליים. ייתכן שהוא גם היה מציב את ישראל כמובילה ולא כנכנעת או כנגררת. בדיוק כמו מנחם בגין אחרי התקפת הכור באוסיראק ב-1981.
אפשר שנתניהו אומר לעצמו, ומלווה את מחשבותיו, כדרכו, בתנועת יד עגולה, מלמעלה למטה: בסך הכל דן מרידור צודק. אם הייתי יוצא למתקפה האיראנים והחיזבאללה היו מגיבים. היינו חוטפים מטחי טילים מכל הכיוונים, שהיו מסתיימים במקרה הטוב ב-500 הרוגים, כפי שהעריך ברק עצמו. הבונוס גם היה מפוקפק: לא היינו פותרים את הבעיה כי האיראנים היו משתקמים במהירות ומאיצים את תוכנית הגרעין. ומה אז? אי אפשר הרי לצאת למתקפה אווירית כזו כל שלוש-ארבע שנים.
נתניהו הפסיד פעמיים, או שלוש. הוא לא באמת דחף לפעולה צבאית. הוא זכה למתקפות ארסיות החל מינואר 2011, אז עזב דגן את תפקידו במוסד ובמאי כשדיסקין עזב את השב"כ. השניים לא הפסיקו לכנות את ראש הממשלה מופקר והרפתקן. הם עשו זאת גם במערכת הבחירות האחרונה (דגן עדיין סבור כי המוסד יכול להתמודד בשיטותיו עם ההתפתחות הגרעינית באיראן).
בהיעדר הנחתה צבאית, נכנס נתניהו לקרב דיפלומטי ארוך מול השועלים מטהרן. הוא אולי נחל מספר הצלחות בדרך: שכנע את הקהילה הבינלאומית שאיראן נוגעת בפצצה וכי היא מתכוונת לחסל את ישראל ואפילו תרם למשטר הסנקציות. אבל בשורה התחתונה הוא כשל.
"המעצמות נופלות במלכודת החיוכים שפורס משטר העריצות האיראני", אמר ראש הממשלה בכנסת ביום רביעי. זוהי הודאה בתבוסה. העולם קנה את הערמומיות האיראנית של חסן רוחאני ומוחמד זריף, בעלי הדימוי המתון, שגררו את המעצמות לשולחן הדיונים. מנגד, העולם לא קנה את עשרות הפגישות, הראיונות והנאומים של נתניהו בהם הנאום המצויר באו"ם והנאום מול שני בתי הקונגרס ערב הבחירות.
את המשמעות הקשה של ההסכם שנחתם השבוע אין מי שיכול לתאר טוב מנתניהו. אבל צריך לשים לב גם לדוברים אחרים, בעלי זכויות, כמו ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי ויו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, עוזי עילם. השניים מוצאים בהסכם יתרונות. עילם טען תמיד שאין איום איראני ממשי על ישראל ואנחנו רחוקים מסרט האימה שנתניהו מנסה לביים. בראיון לרן אדליסט במגזין "ליברל" במאי האחרון לגלג עילם על הנאום המפורסם של נתניהו באו"ם. "מה תרשים הפצצה הזה שנתניהו הציג? הוא דיבר על 90 אחוזים מהפצצה. 90 אחוז ממה? יש המון 90 אחוז בהתקדמות לפצצה וביבי זרק סתם מספר", הסתייג עילם.
אחד האירועים המרתקים שהיו השבוע קשור בתגובות האופוזיציוניות על ההסכם שנחתם. ביום שני, לפני מסיבת העיתונאים ההיסטורית בווינה, תקפו יצחק הרצוג ("האסטרטגיה נכשלה"), יאיר לפיד ("נתניהו צריך להתפטר"), אביגדור ליברמן ("אסור לנתניהו לבחוש בקונגרס") וזהבה גלאון את נתניהו. הם הזכירו את המריבות שלו עם הנשיא אובמה והממשל שגרמו אולי לכל הסיפור.
ביום שלישי בערב נפגש נתניהו עם הרצוג. הרצוג יצא מהפגישה עם שינוי גרסה. בקרוב הוא יצא לארצות הברית כדי להילחם עם נתניהו שכם אל שכם נגד ההסכם. השאלה היא האם הוא יעשה את השליחות הזו כשר חוץ או כראש אופוזיציה. לפיד, לעומתו, לא התרכך. גם לא ליברמן. הם לא חזרו בהם מהביקורת שהטיחו בנתניהו.
הפוזה הגמישה הזו מתאימה להרצוג. פעם הוא בפנים, פעם הוא בחוץ ותמיד שואף להיות בממשלה. לעתים נדירות תשמעו ממנו עמדה אמיתית, נחרצת ועיקשת באיזה נושא מדיני. גם כאן הוא החמיץ. האסטרטגיה המוטעית של נתניהו בסיפור האיראני הייתה הפוכה מתפיסתו, הפומבית לפחות, של הרצוג. נתניהו רצה להעמיק את הבנייה בהתנחלויות והתנגד לנסיגות בגלל האיום האיראני. אהוד ברק הציע בשעתו לנתניהו ולליברמן תהליך הפוך שמתאים לקונספציה של הרצוג. הצעתו הייתה לסיים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, או להגיע להסדר זמני. זאת, כדי להכשיר תקיפה עצמאית באיראן בלי חסמים אמריקניים. "אתם שחקני שחמט", אמר ברק לנתניהו וליברמן. "אתם רוצים לתקוף. אוקיי. אנחנו מקריבים את הפרש כדי לתקוף את המלך".
בנובמבר 2012 נסעתי לאו"ם כדי לסקר את נאום הכרזת המדינה הפלשתינית של אבו מאזן. מחמוד אחמדיניג'אד, נשיא איראן הקודם היה שם כדי לשאת נאום שטנה שגרתי נגד ישראל והציונות. במסדרונות תפסתי לשיחה את אחד מחברי המשלחת שלו, איש משכיל וידידותי, נקרא לו ו'. הוא ניסה לשכנע אותי שאין לאיראן שום כוונה להשיג נשק גרעיני ולהשמיד את ישראל. "שים לב, איראן לא הפסידה עד היום בשום מלחמה", הבהיר, והשתמש בדוגמה האחרונה: מלחמת איראן-עיראק. החלפתי עמו כרטיסי ביקור ושוחחנו מספר פעמים בקו לטהרן עד שהוא ניתק קשר.
צריך להודות וגם לקוות. ידידנו ו' צדק. איראן ניצחה גם במאבק הדיפלומטי שניהלה מולנו. צריך לקוות שהיא תנצח עכשיו גם בשדה הקרב, את דאעש והמדינה האסלאמית, האויב האמיתי שלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם