אפס ביחסי אנוש: איך הפכנו את משרתי הקבע לאויב?
בדו"ח לוקר יש נקודות חשובות שגם צה"ל חייב לאמץ בשתי ידיים. אבל אף שישנם צעדים הכרחיים שעל מערכת הביטחון ליישם, אסור לשפוך את התינוק עם המים ולשבור את רוח משרתי הקבע
רב סרן איתן גר בגדרה ומשרת ביחידת מודיעין בצפון. הוא נשוי פלוס 4 ילדים. הוא עבר לפני כמה שנים דירה כדי להתקרב לבסיס בנגב, אבל לפני שנה העבירו אותו לבסיס בצפון. לא מזמן חגג את יום הנישואים ב"יערות הכרמל", בנופש שקיבל מהצבא ושתכנן שנה מראש. רק שבבוקר היום השני לנופש הוא התנצל בפני אשתו מאיה. "הייתה תקרית בגבול ומקפיצים אותי", הוא אמר לה. "ממש מצטער". השבוע מאיה נכנסה לפייסבוק וגילתה שבעלה, אותו אחד שהבריז לה באמצע יום הנישואים בגלל שהמדינה חשובה לו, הוא "אויב העם".
שיהיה ברור, ועדת יוחנן לוקר חיברה דו"ח חשוב. הוא עוסק בכל סוגיות היסוד של תקציב הביטחון – מהצורך בתוכנית רב שנתית לצה"ל, ועד הצורך בהתייעלות ובהתמודדות עם המפקדות המנופחות, וחוסר השקיפות בתקציב הביטחון. את רוב הדו"ח צה"ל היה מאמץ, אבל הוא יוצא למלחמה בכמה חזיתות. העיקרית שבהן היא סוגיית תקציבי הפנסיה של אנשי הקבע. הקרב, חשאי וגלוי, יתרחש בשבועות הקרובים עד שהממשלה תחליט אם לאמץ או לגנוז אותו. וכמו בכל קרב, יש חשש לנפגעים – משרתי הקבע, או לפחות רוח משרתי הקבע.
אדם שמחליט לבלות את חייו הבוגרים במדים בבסיס סגור, לעבוד סביב לשעון ולהיות מוכן לצאת למלחמה עושה זאת בגלל שהוא מוצא בשירות משמעות, אבל גם בגלל התגמול, הוקרת התודה והכבוד שהוא מקבל מהחברה הישראלית. התגמול פחות גבוה ממה שנוטים לחשוב. הוקרת התודה כמעט ונעלמה. הכבוד נפגע קשות בשנים האחרונות. זה מתחיל בסרטים כמו "אפס ביחסי אנוש" שם מבלים החיילים את ימיהם במשחקי מחשב, ממשיך באנשי הקבע, שלפי מערכוני "ארץ נהדרת" ומאמרים בעיתונות הכלכלית הם חבורה של בטלנים נהנתנים, שיושבים כל היום במסעדות יוקרה, ומגיע כעת לשיא במאמרים שיהפכו את חיילי צה"ל לאוכלי חינם ולגזלנים שאשמים ביוקר המחיה ובשאר חוליי המדינה.
בשבועות האחרונים מספרים קצינים בצה"ל על חיילים שמורידים את המדים לפני יציאה הביתה כי כבודם אבד. קצינים בכירים ביחידות טכנולוגיות ומודיעין מספרים כי החשש שלהם הוא לא מפני האתגרים הצבאיים הקשים, אלא מאיוש תקנים. "הטובים", הם מזהירים, "ילכו הביתה".
נכון, דרוש שינוי בפנסיה הצה"לית. לא יכול להיות שהלוחמים, תומכי הלחימה ועובדים מנהליים ייצאו באותו גיל לפנסיה. אבל נדמה שגם במערכת הביטחון מבינים שצריך לעשות מעשה, ושולחים בעצמם 5,000 אנשי קבע הביתה. מה שחשוב כרגע הוא השיח הציבורי.
מותר לבקר. מותר לדרוש שינויים, מותר לצחוק. אבל איפשהו בדרך, כמו בלא מעט תחומים בחברה הישראלית, הביקורת הפכה למהות הכול. האנשים שמשקיעים את מיטב שנותיהם עבור הביטחון שלנו הפכו לאויבי העם. מדינה שמצפה מחיילי הקבע שלה לשרת 24/7 ולהיות מוכנים להיהרג כדי להגן על ביטחונה – צריכה להגיד להם תודה. לא לתת להם להיות ברווזים במטווח של בעלי טורים או סאטירקנים שנונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם