הטעות של ריבלין: הוא עדיין לא הבין שהוא נשיא
כלי התקשורת הציגו את הנשיא כנרדף בגלל סובלנותו לאזרחים הערבים, אך זו לא האמת. לו אזרחי ישראל היו מרגישים שנשיאם מוכן להגן עליהם בחירוף נפש מול מתקפת השקרים מבחוץ - הם היו מוכנים לשמוע ממנו כל ביקורת ותוכחה
נשיא המדינה מתאמץ כל כך לעשות את הדבר הנכון. למה זה לא מצליח לו? ואיך זה שבתמורה למאמציו להיות נשיא חייכני וסובלני, "נשיא של כולם", יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים - הוא זוכה לקיתונות של לעג ובוז, ואפילו משטמה, בקרב חלקים גדולים בעם? עד כדי כך שסבב הראיונות שלו בכל כלי התקשורת לרגל שנה לכהונתו נתפס כקריאת "הצילו" ארוכה?
באמת, איך זה קרה? נציץ בהתבטאויות היותר מקוממות שלו וננסה להבין. שלוש הזכורות ביותר (מתוך יבול די מרשים בשנת כהונה בודדת) הן "הגיע הזמן להודות שהחברה הישראלית היא חברה חולה הזקוקה לטיפול. אינני שואל האם היהודים שכחו להיות יהודים, אני שואל האם שכחו להיות אנושיים", בנאום בכנס הפתיחה של האקדמיה הלאומית למדעים; "מי שמפחד מפתקים בקלפי סופו שיקבל אבנים ברחובות", מיד לאחר הבחירות, וכמובן הפנינה האחרונה "בני עמי בחרו בטרור" לאחר הפיגוע המזעזע בכפר דומא.
מה המשותף לשלוש ההתבטאויות? שלושתן מפנות אצבע מאשימה אל היהודים. קשה להניח כי נשיא המדינה מאמין שהיהודים הם האשמים בסכסוך הממושך עם הערבים, לפחות לא במודע, אבל זה המסר העובר כחוט השני בהתבטאויותיו. נדמה כי הנשיא לא מבין שהוא איננו עוד חבר כנסת מהשורה, ואפילו לא יו"ר הכנסת. לראשונה בחייו הוא משחק בליגה של הגדולים באמת. כל נאום שלו וכל פוסט בפייסבוק מצוטטים מיד בכל העולם. הוא לא יכול עוד להשמיע ביקורת "פנימית" כי הוא מדבר לתוך מגפון ענק, ירצה או לא ירצה.
כשהוא אומר "בני עמי בחרו בטרור" אין ספק שהוא מתכוון לזעוק זעקת כאב אותנטית על נקודת השפל שאליה הידרדרו רוצחים מבני עמו, אבל מכיוון שהוא נשיא המדבר אל העולם כולו, דבריו נתפסים כהפניית אצבע מאשימה קולקטיבית. כנשיא, הוא לא יכול עוד לסנוט ביריבו הפוליטי נתניהו כאילו הם עדיין ליכודניקים צעירים בסניף הירושלמי של המפלגה. ריבלין סבור, אולי, שהאמירה על האבנים ברחובות היא אמירה על דמוקרטיה, שוויון וייצוג הוגן. אבל בעולם, אצל הערבים ובימין, כלומר אצל כולם מלבדו, היא נתפסת כהצדקה לטרור הערבי. כביכול, ערבים זורקים אבנים בגלל נאומו של נתניהו בליל הבחירות.
ריבלין לא פועל בחלל ריק. הוא פוסע לתוך זירה בינלאומית סבוכה ומתוחה. כיו"ר כנסת הוא לא ניצב בשתי רגליו בתוך התחום המתוח של דיפלומטיה סביב הסכסוך היהודי ערבי, כנשיא כן. בעולם מתנהלת מתקפה תקשורתית מסיבית על ישראל, והציבור הישראלי חש בה היטב (מה גם שאמצעי התקשורת המקומיים מהדהדים אותה בשבילו בשמחה). הציבור הישראלי יודע שבכל רגע נתון מציגים אותו בעולם כפושע, שודד, גזען ורוצח ילדים והוא מצפה מהדמות המרכזית שמייצגת אותו להקרין גאווה בו ובמדינתו. להדוף את ההאשמות הבלתי פוסקות הללו. לעמוד על כך שהיהודים אינם מה שמספרים עליהם, שהם אינם, כמו בכל ההיסטוריה האומללה שלהם, אשמים בכל רע.
כלי התקשורת הציגו את הנשיא כנרדף על רקע סובלנותו לאזרחים הערבים. זה הסיפור שנוח להם לספר, אך זו לא האמת. לו היו מרגישים אזרחי ישראל שנשיאם מוכן להגן עליהם בחירוף נפש כלפי מתקפת השקרים המתמדת עליהם מבחוץ, הם היו מוכנים לשמוע ממנו כל ביקורת וכל תוכחה. כרגע הם מרגישים כי הנשיא אדיש לקולות הללו, אם לא מצטרף אליהם בחצי פה או בפה מלא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם