הסכסוך האלים עם הפלסטינים ידעך, רק בתנאים של זכויות שוות
בהיעדר אופק מדיני נראה לעין, ולאור התפרצויות חוזרות של טרור מצד קיצוניים פלסטינים ויהודים, עולה השאלה: האם הסכסוך הציוני-פלסטיני האלים נרגע עם השנים?
הסכסוך הציוני-פלסטיני הרעיוני לא הולך ונרגע עם השנים, אולי הוא אף מחמיר - רוב הפלסטינים נצמדים למשל לזכות השיבה של הפליטים לישראל. מאידך, הסכסוך הציוני-פלסטיני האלים - הסכסוך בפועל - בהחלט הולך ודועך עם השנים, למעט בשתי טריטוריות - ביהודה ושומרון שתחת משטר אפליה צבאי ישראלי וברצועת עזה שנמצאת תחת שליטה ישראלית חלקית (שליטה על המרחב האווירי והימי, ועל רישום האוכלוסין של הרצועה).מנגד, יש שתי זירות שונות, שבהן הסכסוך האלים דועך או כבר דעך מזמן: בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל והפליטים הפלסטינים במדינות ערב שמקיפות את ישראל. הפלסטינים אזרחי ישראל, היו בעבר, סביב אירועי 48', חלק מ"מלחמת אזרחים" נרחבת ואלימה במיוחד מול היישוב היהודי, אך זה עשורים - כשהם חיים תחת משטר דמוקרטי, גם אם חווים אפליה אזרחית - שיעור הטרור בקרבם נמוך מאוד יחסית לאחיהם שבשטחים.
גם מיליוני הפליטים הפלסטינים שחיים במדינות המקיפות את ישראל תקפו אותה בעבר וכיום, למרות עוינותם למדינה הציונית, וכיום כמעט שאין טרור שיוצא מקרבם. סמוך לנכבה של 48' ואף כמה עשורים אחריה תקפו הפליטים הפלסטינים את ישראל מסיני (הפאדיון), מירדן, ומלבנון (פתחלנד), וכיום הם כלל לא גורם משמעותי על מפת איומי הטרור. כל זאת למרות שאין למשטרים הערביים סביבנו יכולת לעצור גלי טרור של פליטים פלסטינים. כידוע, כל גדר גבול ניתן לפרוץ ולחצות, ובחלק מגבולותינו אין או לא הייתה גדר עד לאחרונה. מה גם שלמצרים אין משילות חזקה בסיני; ללבנון אין משילות חזקה בדרום לבנון; ובשנים האחרונות ודאי שאין משילות סורית איתנה בגולן הסורי. למרות זאת - נשמר שקט יחסי.
עוד כותרות ב-nrg:
אחרי הנפילה: עליות שערים בבורסה בתל אביב
נער מעד במוזיאון – וקרע ציור בן 350 שנה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עוד תחנת יציאה מהסכסוך האלים הייתה גם אחרי 67': כשישראל רק כבשה את השטחים, אש"ף עדיין עסק בפיגועים, אבל המוני הפלסטינים הפשוטים היו יחסית חיוביים, ברובם, לשלטון הישראלי החדש, וקיוו כי יהיה טוב כלפיהם בניגוד לשלטון הירדני ולזה המצרי. ישראלים היו עורכים אז קניות בחופשיות בשווקים של שכם ושל עזה, ללא אבטחה. במיוחד בגדה, העוינות הייתה מצומצמת למחנות הפליטים ולטיפוסים היותר פוליטיים - המזוהים עם ארגוני הסירוב - שהיוו קבוצות קטנות בתוך אוכלוסייה פלסטינית מפויסת. רק מקץ כמה עשורים של משטר אפליה צבאי הידרדר המצב עד לכדי האינתיפאדה הראשונה.
תחנת היציאה הזו מהאוטוסטרדה של הסכסוך האלים הנרחב פוספסה, ובמקום להתמודד עם ארגון טרור קטן כמו אש"ף, שקל לבודדו, יצרנו אוכלוסייה עוינת של מיליונים.
כפי שניתן לראות במבט מפוכח, הפלסטינים לא מוותרים עם הזמן על חזון שיבת הפליטים לישראל או על חזון פלסטין מהירדן ועד הים - הסכסוך הרעיוני הזה נמשך ולא דועך. מצד שני, הסכסוך האלים בפועל דועך מהר מאוד, אבל רק בתנאים של זכויות שוות לפלסטינים או של היעדר שליטה ישראלית עליהם.
בתנאים כאלו, הסכסוך האלים מתנקז לקבוצה קטנה של פעילים בארגונים קיצוניים ואלימים שקל יחסית לבודד. המסה הגדולה של האנשים הפשוטים בקרב הפלסטינים יכולה אולי לשנוא את ישראל, אבל אין בה את סוג הזעם שמניע לפעולה אלימה בפועל - שדוחף אנשים לטרור או לאינתיפאדה. הזעם הזה, שמניע לטרור נרחב, קשור לשליטה ישראלית מלאה או חלקית על אוכלוסייה חסרת זכויות.
לכן, אם אנחנו רוצים לצמצם באופן משמעותי את הסכסוך האלים עם הפלסטינים עלינו להפסיק את השליטה על אוכלוסייה נטולת זכויות באמצעות אזרוח הפלסטינים ומתן זכויות מלאות, או באמצעות סיום מוחלט של השליטה הישראלית בשטחים ומתן חירות מלאה לתושביהם. גם אם תיוותר עוינות, ישראל תמיד הגנה על אזרחיה טוב יותר מאחורי גבול ברור ללא שליטה על אוכלוסייה נטולת זכויות. כך הגענו מהר מאוד לשיווי משקל הרתעתי מול חיזבאללה אחרי הנסיגה מרצועת הביטחון. זו הבחירה, והיא חייבת להיעשות כדי להציל חיים בצד שלנו וגם בצד שלהם.
הכותב הוא פעיל זכויות אדם ודוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, חוקר הנעה לפעולה פוליטית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם