המכנה המשותף של זחאלקה עם "זגורי אימפריה"
אחרי צפייה בסדרה הישראלית, קל יותר להבין מאיפה הגיע הזעם בנאומו של חבר הכנסת מבל"ד ודווקא להאמין לדברים שאמר, לשם שינוי. אולי זה גם יכול להיות הבסיס שבאמצעותו אפשר למצוא שיח חדש עם ערביי ישראל
ההחלטה לצפות ב'זגורי אימפריה' התקבלה בי לאחר שהחלטתי להתעמל – שלושים דקות של טלוויזיה, שלוש פעמים בשבוע, הרי עוד לא הרגו אף אחד. עם זאת, השעמום על ההליכון בהחלט יכול להרוג כל אחד.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני לא מכירה אף אחת מסדרות הטלוויזיה של השנים האחרונות - לא את 'עקרות בית נואשות', לא את 'האוס', את 'כתום זה השחור החדש', 'מד מן' ואף לא את 'פאודה'. אבל 'זגורי אימפריה' נשמעה לה כמו סדרה שלא ארצה לוותר עליה, ואני אכן מתמוגגת מהצפייה בה.
באחד הפרקים שראיתי השבוע הקריא דינו לילד שלו סיפור לפני השינה, וסיפר לו על פלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו, זה שיש לו הכול, כולל מרק ועצם. שאלתי את עצמי לפתע איך גם בסדרת טלוויזיה שמתרחשת בשיכונים של באר-שבע, הגיבור הספרותי הוא דווקא הכלכלב שמגיע מהקיבוץ.
באותו יום ממש הפכו הקיבוצים לגיבורי הסיפור, אף שבהקשר אחר ולא מאוד מחמיא - בנאומו הסוער של ח"כ ג'מאל זחאלקה בכנסת, שבו תקף את סתיו שפיר ואת מפלגת העבודה. קיבלתי את הלינק ליו-טיוב עם הסרטון על זחאלקה, ולא פתחתי אותו מיד.
חשבתי שזה עוד אחד מתוך סדרת הגימיקים האהובים על חברי הכנסת בסגנון צ'רלי ביטון, שב-1978 כבל את עצמו באזיקים אל דוכן הכנסת, או הרב יוסף בא-גד שב-1993 צעד אל דוכן הנואמים כשהוא עטוף בטלית. אולי זה גם כמו אלי ישי, שב-2005 הניף בצוותא עם חברי סיעתו שקיות חלב במחאה על העלאת מחיר החלב.
האמת היא שגם לא ממש היה לי חשק לצפות בזחאלקה. הקו שלו, אם לומר זאת בעדינות, ממש לא לרוחי. חיפוש קצר על אודותיו ביו-טיוב העלה הרבה התבטאויות קשות שלו נגד מדינת ישראל, נגד מנהיגיה ונגד חוקיה. בריאיון עומק עם דרור אידר הוא "לא ידע" אם אכן היה פעם בית מקדש על הר הבית. בשיחה בטלוויזיה עם דן מרגלית הוא כינה את אהוד ברק "רוצח ילדים" ובשידור של ערוץ הכנסת הוא הכריז כי אינו מוכן לשמור על חלק מחוקי מדינת ישראל.
בסוף, החלטתי בכל זאת לצפות בסרטון. למרות שההיסטוריה של סתיו שפיר ארוכה פחות מההיסטוריה של מפלגת העבודה, ולא ברור אם היא זו שהייתה צריכה לספוג את כל העלבון והזעם כלפי חטאי אנשי מפלגת העבודה לדורותיהם, ולמרות שלא רציתי להודות בכך - דבריו של זחאלקה נגעו ללבי, והאמנתי לו.
תחושת העלבון שעלתה ממנו נראתה לי אמינה, והזדהיתי עם בקשתו שפעילה חברתית כמו סתיו שפיר לפחות תגיד לו שלום במסדרונות הכנסת. האמנתי לזעקות שלו כלפי הגזענות של אנשי מפלגת העבודה, ואפילו הסכמתי שהוא יכול להרגיש יותר קרוב לאנשים שקוראים "מוות לערבים" מאשר לאלו ששרים "הבאנו שלום עליכם".
האמנתי לו כי הוא זעק בתור ערבי-ישראלי, אבל קולו היה יכול בקלות להיות קולו של בבר זגורי או של כל מזרחי שגדל פה במדינה. יכול להיות שהזעם של זחאלקה צמח על המצע המרופד של המודעות ההולכת וגוברת לשיח המזרחי בתוך החברה הישראלית, שיח הדורש תיקון של עשרות שנים שבהן נהגו קיפוח, הדרה, אפליה, גזענות, אי שוויון בחלוקת משאבים, ואשר דורש מעל לכול תיקון מציאות שבה ההגמוניה אשכנזית שולטת. רק המצע הזה העניק לו את המודעות שבאמצעותה הבין שאולי יש כאן סיפור דומה, והוא זה שנתן לו אומץ לזעוק זאת מעל במת הכנסת.
יכול להיות שהזעם של זחאלקה טלטל את הישראלים כי חשף את המסכה מעל יחסי האהבה המדומים בין השמאל הישראלי לבין ערביי ישראל, יחסים הגמוניים לחלוטין ומותנים בסגנון "אנחנו רוצים שלום ואחווה, אבל רק כשאתם מבינים מי בעל הבית פה". מתברר שהתנשאות יכולה לעבור די בקלות גם דרך מסננת של מילים יפות ונאורות.
לא משנה מה מקורות הזעם של זחאלקה ועל איזה מצע הם צמחו, הכעס שלו גרם לשאלה אחת לנקר לי חזק בראש: האם להנהגה מזרחית יש סיכוי לייצר מערכת יחסים קצת אחרת עם ערביי ישראל? אולי תהיה זו מערכת יחסים בגובה העיניים, המבוססת על הבנה משותפת של שפה ומנטליות? אולי גם התחייה המחודשת של השיח המזרחי בקרב צעירים מזרחים ילידי הארץ מהווה סיכוי למשהו חדש גם ביחסים מול ערביי ישראל?
יצאתי מהבית בשעת בוקר, הבטתי לשמיים וחשבתי שאני רואה את הירח. אז הבנתי שזו בעצם השמש, שהתכסתה ליום אחד בענן אבק צהבהב כתום. קלטתי שגם בתוך מזג אויר כל כך מתעתע ושובר מוסכמות, לגיטימי לגמרי לשבור את המוסכמות של עצמי ולהסכים ליום אחד עם ג'מאל זחאלקה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם