ספרות זולה: טוב שביטלו את חוק הספרים
תפקידה של מדינה ליברלית להתערב רק כדי להבטיח תחרות חופשית וכיבוד חוזים. טוב עשו השרה מירי רגב וחבר הכנסת יואב קיש שהחליטו למחות את החרפה הזו מספר החוקים של מדינת ישראל
בשבוע שעבר התבשרנו על היעלמותו הקרובה של אחד החוקים המטומטמים ביותר שאי פעם חוקקה ממשלה בישראל – חוק הספרים.החוק הזה עשה שמות במה שהיה עד לכניסתו לתוקף שוק דינמי שצמח ב 10% לשנה, והיווה את אחת הנישות הצרכניות היחידות שבהן אזרחי ישראל נהנו ממחירי שוק חופשי אמתיים. היקף המכירות של ספרים בישראל ירד משמעותית, יצאו לאור פחות כותרים חדשים, מחירי הספרים עלו. החוק התברר ככישלון כלכלי חרוץ.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אל תאמינו לרוני דניאל: טובה הארץ מאד מאד
- מסתבר שפני הדור אינפ כפני הפייסבוק
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כמה תועפות של אשפה פטרונית הושלכו על הציבור הישראלי על מנת להסביר את החוק הזה ולמה לעזאזל היה צריך אותו. בראש ובראשונה התכנסו כמה מחכמי האליטה הלבנה ונזפו בנו: ספר אינו עגבניה. או כפי ששהם סמיט רק השבוע הזכירה לנו בעיתון "הארץ" – ספר אינו חלב.
''ברגע שהכפפנו את הספר ל''פיקוח מחירים'' מסוגו של חוק הספרים הפכנו אותו לזהה לעגבנייה או לחלב''.
נאור רהב
אלא שסמיט וחבריה כנראה לא שמו לב לפרט האירוני הבא: שוק הספרים טרום-החוק נהנה ממעמד נדיר בישראל של היעדר כמעט מוחלט של מעורבות ממשלתית. זה למעשה היה סוד הצלחתו. ברגע שהכפפנו את הספר ל"פיקוח מחירים" מסוגו של חוק הספרים הפכנו אותו לזהה לעגבנייה או לחלב. כמו שקרטל המועצות החקלאיות דואג להגן על רווחיו על חשבון הצרכן הישראלי, היצרנים הקטנים והתחרות החופשית – כך שיווה לנפשו לעשות גם קרטל מורכב מכמה הוצאות גדולות, רשתות גדולות וסופרים גדולים.
הבעיה העיקרית היא שחלק מהסופרים לא מבינים שהם מתנהלים בתווך כלכלי. את החשיבות התרבותית של ספרים מדינת ישראל מפגינה בפרסים, קרנות ומענקים שונים הניתנים לסופרים, אבל מלבד לכיבודים הללו (שאולי ראוי להגדיל) סופר בסוף מניח מוצר על המדף, שאותו מישהו צריך להחליט אם לקנות או לא, בהתאם לשיקולים צרכניים טהורים.
בטורה, שהם סמיט מתארת לנו את "איש הספר" – מעין אדם-על ניטשיאני שהיא מדמיינת שרק הוא הוא ראוי לאחוז בידו את יצירותיה ולעלעל בהן. "איש הספר לא ייתן להיגיון הקפיטליסטי והנובורישי להנחות אותו בבואו לקנות ספר" היא כותבת לנו. אז אולי היא צודקת ו"איש הספר" המדומיין שלה המשיך לקנות ספרים ביוקר, אבל שאר האנשים – ממש לא.
חברי הקרטל שעומדים מאחורי החוק הזה שכחו שבניגוד לאוכל, הצרכן יכול להחליט שיותר משתלם לו לקנות ואזה במקום ספר כמתנה לחג עבור הדודה מהקריות. ההיבריס הזה עלה לקרטל בירידה החדה במכירות ולנו – בכך שהמילה הכתובה התרחקה מהישג ידם של רבים. בכך החוק הוכיח עצמו לא רק ככישלון כלכלי אלא גם ככישלון מוסרי.
ואגב, גב' סמיט כותבת ש"איש הספר גם ידיר רגליו מבזאר ספרים, שהוא גם בית ממכר לצעצועים ולציוד משרדי" – אני חייב לציין שמאז שהחוק הזה נכנס לתוקף שמתי לב שמחלקות הציוד המשרדי והצעצועים בחנויות ספרים גדלו משמעותית, כנראה ניסיון נואש להתמודד עם ההפסדים.
''טוב עשו שהחליטו למחות את החרפה הזו מספר החוקים של מדינת ישראל''.
צילום: דני מרון
בהתאם לרוח המיזנטרופית הכללית שנושבת מהמתנגדים לביטול החוק, אלו משתמשים רבות בטיעון שעיקרו שלפני החוק יצאו "יותר מדי ספרים" ומפקפקים באיכותם וחשיבותם התרבותית של הכותרים והמחברים.
הם החליטו שהם לא סומכים על כוחות השוק הדרוויניסטים שיגרמו לברירה טבעית עם הזמן (ועלולים חלילה להעלים גם אותם), אלא החליטו לפנות אל האאוגניקה – התכנון המרכזי הנשלט מלמעלה על ידי בני אנוש (ספציפית הם). בשמה של ההיגיינה הספרותית הם יצאו לבצע טיהור וביעור של ספרים וסופרים "מיותרים" לתפיסתם – וכמה אידיוטים שימושיים ממחוקקינו ושרינו הצטרפו בהתלהבות. מה פוליטיקאי רדוף רגשות נחיתות מהימין לא יעשה בשביל לקבל קצת חיבה מסויגת מ"אנשי רוח"?
מהפוליטיקאים אין לי ציפיות, אבל בעיניי זה עצוב שאמנים שאני אישית מאוד מעריך, בחרו בדרך האלימה הזו לדאוג לאינטרסים שלהם. הם עשו שימוש ציני ומתוחכם בעיוות אינהרנטי הקיים בדמוקרטיה הישראלית: ששר החקלאות הוא שר החקלאים, שר המשפטים הוא שר השופטים, שר הביטחון הוא שר הבטחוניסטים ושר התרבות הוא שר התרבותניקים. זה לא אמור להיות המצב. שר, כחלק מהרשות המבצעת, לא אמור להשתמש בכוחה הדכאני של המדינה כדי לשמור על פריבילגיות או הגנות של קבוצת לחץ קטנה אלא על האינטרס של כלל האזרחים.
אם חלק מסופרי ישראל מרגישים שהם לא מצליחים לנהל משא ומתן מספיק טוב מול ההוצאות - שיחליפו סוכן או עורך דין, זהו לא עניינה של המדינה. אם חלק מההוצאות הגדולות והרשתות הגדולות, מאוימות על ידי הוצאות וחנויות קטנות – מצוין. זה משק תחרותי. אם סופרים ותיקים מרגישים שהם יכולים להרוויח יותר כסף אם יהיו פחות סופרים צעירים וכותרים חדשים שיתחרו בהם – כנראה שהם צודקים אבל אוי לה למדינה שבוחרת להתערב לטובתם ולעזור להם בכך באמצעות חקיקה.
תפקידה של מדינה ליברלית להתערב רק כדי להבטיח תחרות חופשית וכיבוד חוזים. טוב עשו השרה מירי רגב וחבר הכנסת יואב קיש שהחליטו למחות את החרפה הזו מספר החוקים של מדינת ישראל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם