להתפלל עם העבריינים

הסכמתנו להכניס את האחר לבית הכנסת ביום החשוב בשנה מלמדת גם על נכונותנו לשתף בתפילה את השונה, ואף ללמוד ממנו. זהו לקח חשוב לכל השנה, ולא רק ליום הכיפורים

בערב יום הכיפורים יתכנס רוב-רובו של העם בבתי הכנסת ויאמר, שלוש פעמים ברצף, את המילים העתיקות והסתומות "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". מה פירושו של עניין זה? האם הוא נוגע לחיינו, או שמדובר בנוסח ישן, אנכרוניסטי, שנאמר מתוך שמרנות גרידא? ובכלל, מי הם אותם עבריינים? ומדוע אנו חוזרים על כך שלוש פעמים?

יש להקים גשר פרשני מוצק בין המילים הללו ובין מציאות החיים העכשווית, ולהפוך אותן לרלוונטיות. הרצון לשתף את העבריינים בתפילה עוסק בשלושה סוגים של משמעות. בשביל להדגיש כל אחת מהן בנפרד, אנו חוזרים על התפילה שלוש פעמים.

ראשית, כפשוטו, המתפללים העטורים בטליתות מצרפים לטקס בבית הכנסת, במועד המכריע של פתיחת יום הדין, את ה'אחר' - יהא אשר יהא. הפתיחות כלפי הזולת מצויה ברמה הגבוהה ביותר, משום שהיא מחבקת גם את מי שעל פי סולם הערכים שלי הוא "עבריין". ה'אחרות' הנורמטיבית איננה מפרידה בינינו אפילו ברגע האינטימי ביותר. קבלת האחר איננה מותנית בשום פעולה מצדו - זהו מעשה של שותפות עמוקה, הומניסטית, לצורך עמידה יחדיו בפני הא-ל בלי היררכיות כלשהן.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

שנית, ובמובן עמוק יותר, הצירוף של העבריין לתפילה אינו מעשה של נדיבות או סובלנות שאעשה כלפי האחר. זהו צורך שלי, כי אני זקוק לו. המפגש עם זולת – אפילו עם מי שאני רואה בו עבריין – חשוב לא רק למענו אלא דווקא לי. ה'אני' הפנימי שלי מתברר, מתחדד ומקבל פשר כשאני פוגש את החלופה התרבותית. לדו-שיח עמה יש ערך מפרה – גם אם הוא כואב - בבחינת עושר שמור לבעליו לטובתו.

אכן, תפילה הנאמרת על ידי קבוצה הומוגנית הינה דלה יותר וחיונית פחות מאשר תפילה שנרקמת מריבוי קולות נבדלים. הדרת החריג מבית הכנסת מאפשרת הרמוניה קהילתית, על יתרונותיה, אך הכללתו היא התבלין הנדרש לתפילה כדי שתקבל את ממדי העומק של החוויה במלאותה. הדיס-הרמוניה היא מפתח הקול אשר בוקע שערי רקיע.

המשמעות השלישית של התפילה עם העבריינים מחייבת התבוננות פנימה, אל הנפש הפרטית של המתפלל. העבריין במקרה זה איננו האחר, אלא הוא חלק ממני. בכל אחד מאיתנו יש חלקי אישיות ראויים וחלקי אישיות בעייתיים. כשאנו מתירים להתפלל עם העבריינים, אנו מאפשרים לעצמנו להביא לתפילה את כל חלקי האישיות שלנו, כולל את אלו שאיננו גאים בהם. כמאמר חז"ל: "בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. המאמין איננו ממדר את עצמו מול הא-ל, אלא פוגש בו במלאותו הפגומה.

יוצא אם כן שתפילה שיש בה עבודה של שפיכת הנפש היא זו שמתקיימים בה שלושת מישורי המשמעות הללו גם יחד: היא פתוחה כלפי האחר ומקבלת אותו, היא יונקת משמעות מהאחר וצומחת בעקבות זאת והיא מכניסה אל בית הכנסת את החלקים האחרים הפנימיים של המתפלל.

בתהליך אנושי רגיל של עשיית משפט, הכול זכאים עד שיוכח אחרת. מסיבה זו, אדם נורמטיבי איננו נשוא של המשפט. מנגד, בעולם הרוח הדתי, חווית יום הדין היא עניין קיומי שקשור לעצם החוויה האנושית, ולכן הוא מוּחל על הכול: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". השונות האנושית בין "לנו" לבין "צרינו", בין מי שעבריין בעיניי לבין מי שאני עבריין בעיניו, מתגמדת נוכח הא-ל. בני אדם הם בני אדם, והתיוג העברייני של הזולת, שמרחיק אותו ממני, לא מבטל עובדה זו. אדרבה, ההבנה כי בתיוג העברייני אני כולל גם את עצמי, מתוקף הווייתי כבן אנוש, מאצילה עליי את היכולת והנכונות לקבל את השונה, להכניס אותו תחת הטלית שלי.

זהו שיעור חשוב גם לשאר ימי השנה. תוקפו נכון לא רק "בישיבה של מעלה", ביום הקדוש שבו הכול נמצאים בערנות רוחנית גבוהה, אלא גם "בישיבה של מטה", בחיי היומיום המיוזעים והשגרתיים. החברה הישראלית עסוקה בחידוד ההבדלים שבין המגזרים, בהדגשת הפערים ובהבלטת השסעים. ביום הכיפורים, שהוא תחנה חשובה בזמן, אנו מתבקשים לתת ביטוי לחוויה האנושית הקיומית שמעבר למחלוקות, וממנה מתבקש שנסיק לגבי אופי המסע הרצוי בכל השנה שלאחר מכן.

כולנו יחד חלק מהמצב האנושי, וזאת הן "על דעת המקום" במישור הרוחני, והן "על דעת הקהל" במישור החברתי, הארצי. כאשר נפנים זאת, יקוים בנו הפסוק "ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם".

ידידיה שטרן הוא סגן נשיא 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' ופרופסור למשפטים באוניברסיטת בר-אילן