ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץ

"רכשתי ניסיון": חייל צה"ל משרת בצבא אוקראינה

אלכס קולשוב עלה לארץ מאודסה, שירת ביחידת הכלבנים של צה"ל וחזר לאוקראינה כדי לסייע למולדתו שאחרי העימות מול רוסיה. עכשיו הוא נעזר בידע שרכש כאן ושומר על קשר הדוק עם החברים מהצבא

את שיתוף הפעולה המתחזק בין ישראל לאוקראינה ניתן היה לראות שוב לפני כשבועיים, במהלך החיפושים אחר אמיר אוחנה ז"ל שנעדר באומן. כמו עוד עשרות אלפים, הגיע אוחנה כדי להתפלל על קברו של רבי נחמן מברסלב  בראש השנה. לאחר שלא עלה על טיסתו לישראל עלה חשש לחייו, וכוחות חילוץ מקומיים וישראלים החלו במאמצים משותפים לאיתורו. כעבור יומיים נמצאה גופתו והובאה לארץ.

עוד כותרות ב-nrg:
- כך מסרה ארה"ב את המזרח התיכון לידי רוסיה
- חמאס וג'יהאד חשפו את התרמית מאחורי נאום אבו מאזן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אוקראינה עלתה לכותרות בשנה החולפת בעיקר בעקבות המשבר בחצי האי קרים, ומאבקה המתמשך עם רוסיה. ירושלים נמנעת מלהתערב פומבית בעימות בין קייב למוסקבה, אבל הקשרים המדיניים והכלכליים בין ישראל לאוקראינה התהדקו בשנים האחרונות. סיפורו יוצא הדופן של אלכס קולשוב, יהודי אוקראיני, לוחם לשעבר ביחידת 'עוקץ' בצה"ל וקצין בצבא האוקראיני, ממחיש היטב את הנושא.
 
אלכס (אלכסנדר) קולשוב נולד באודסה ב־1983. כנער החליט לחקור את הקשר שלו לעם ישראל, הצטרף לתוכנית הלימודים של הסוכנות היהודית ולמד לבחינות לארגון נעל"ה (נוער עולה לפני הורים). לאחר שסיים בהצלחה את הבחינות עלה לארץ ב־1999, והתגורר בקיבוץ כפר־רופין שבבקעת בית־שאן. הוריו ואחיו הקטן עלו לארץ בעקבותיו.

"למדנו בבית ספר בקיבוץ נווה־איתן, ובמשך הלימודים טיילנו המון ולמדנו על השואה וההישרדות של עם ישראל", מספר אלכס. "כבר אז ידעתי שאני הולך להתגייס לצה"ל לשירות קרבי". בהשראת אביו, ששירת כמדריך ספורט בחיל הצנחנים של הצבא האדום, ניסה אלכס להתקבל לחטיבת הצנחנים, אולם נפסל במהלך המיונים. בסופו של דבר יצא לגיבוש ליחידת הכלבנים 'עוקץ', וסיים אותו בהצלחה.

"אלה היו שנים מעניינות", מתאר אלכס. "החברים שמצאתי בצה"ל הם המשפחה שלי. למרות הזמן והמרחק בינינו, אנחנו נמצאים תמיד בדיאלוג נפשי". דניאל הלר, ששירת עמו ביחידה, מספר: "אלכס השתלב מהר, והיה חכם ונמרץ. היה לו גם סיפור חיים מעניין. הוא היה בוגר יותר מכולם, גם מבחינת הגיל וגם מבחינת האישיות. לא היה בו פחד, וגם מול המפקדים הוא היה אומר מה שהוא חושב".

בשלב מאוחר יותר סבל אלכס מפציעה והועבר ליחידת הנדסה קרבית בבסיס בירנית, ופעל שם כאחראי לסיוע שהוענק לצוותי טנקים בסמוך לגבול. "אני זוכר כיצד שני חברים שלי נהרגו בידי צלף לבנוני, כשטיפלו באנטנה על גג אחד הבניינים", הוא מספר. "זו הייתה תקופה מאוד לחוצה. השירות בצה"ל שינה אותי והרחיב את תפיסת העולם שלי".

לאחר שחרורו בפברואר 2005 נישא אלכס, והחליט לשוב לאודסה. הוא משרת כמתנדב בצבא האוקראיני, תוך שהוא משתמש בידע שרכש בישראל. "אני יכול רק להודות לא־לוהים שנתן לי אפשרות לרכוש ניסיון, ואני משתמש בו לטובת העם האוקראיני והקהילה היהודית", הוא אומר, בהתייחסות לסיטואציה הגאו־פוליטית באזור. "אוקראינה היא כבר לא מה שהייתה בעבר. אנחנו עוברים תהליכים קשים של איחוד העם ובניית מדינה אירופית חדשה".

כשהגיע לאוקראינה נחשף אלכס למציאות הקשה בקרב חיילי הצבא. "חיילים לא קיבלו שום דבר בגלל תופעה של שוחד וגנבות. הצבא האוקראיני לא היה מוכן למלחמה. הוא רק מנסה להיראות מסודר מבחוץ, בשביל החדשות והעיתונים". כדי לתת מענה למצב הקים אלכס את קרן הצדקה 'חירות ואחדות', שמטרתה לגייס כספים עבור הצבא. "מאחורי השם של הקרן עומדת פילוסופיה פשוטה - העם האוקראיני יהיה חופשי רק כשהוא יהיה מאוחד", הוא מסביר.
 

במקביל לקרן שהקים התגייס אלכס בעצמו לגדוד מתנדבים רפואי. למרות הקשיים שהערים הצבא האוקראיני אושרה לבסוף פעילותו של הגדוד, שהורכב בחלקו הגדול מאזרחים שעברו קורס הכשרה מזורז, והוא הוצב בחזית הלחימה במזרח.

"הקרבות הכי קשים היו ליד שדה התעופה בדונייצק וביישובים הסמוכים לעיר", הוא מספר. "בשלב ראשון הצבנו בית חולים אזורי בכפר קורחובה. התחלנו לטפל בחיילים שפונו לבית החולים הזה, ועבדנו גם עם אזרחים בעיר. כל האזור הזה תקוע בשנות החמישים של המאה הקודמת. אתה פשוט לא מאמין למה שאתה רואה. הרפתות, הבתים, הרחובות - הכול נשאר בדיוק כמו בתקופה הסובייטית הראשונה. אין עבודה, אין עתיד, יש רק וודקה ודיכאון. כל בית שלישי הרוס, ויש חורים בכבישים כתוצאה מההפגזות. כמה פעמים נפלו פצצות מרגמה ממש קרוב אלינו. יום אחד יצאנו לסיור ולקחנו בשבי ארבעה קצינים רוסים שהתבלבלו במסלול, כמעט הרגנו אותם".

בהמשך פעל אלכס להקמתו של מערך סיוע רפואי, פיזי ונפשי, לחיילים שנפגעו במהלך הקרבות. בין היתר כולל המערך בתי חולים צבאיים, קבוצות מתנדבים שמטפלים בחיילים פצועים והקמת מחנות לפליטים שברחו ממזרח המדינה. "הזמנו פסיכולוגים מישראל כדי שילַמדו את הפסיכולוגים האוקראינים איך לטפל בחיילים שחזרו מהמלחמה. אנחנו רוצים לטפל גם בילדים שסבלו מהקרבות".

המקרה של אלכס הוא רק דוגמה להתחממות היחסים בין ירושלים לקייב, שקיבלו חיזוק עם פתיחתה של קונסוליית כבוד בחודש מאי האחרון בעיר לבוב שבמערב המדינה, הרחק מאזור הקרבות. במהלך האירוע ציינו הדיפלומטים המקומיים כי האוקראינים רואים בישראל 'אחות לצרה', שכן גם היא נאלצת להיאבק על חייה מאז הקמתה.

הברית החדשה הזו אינה מובנת מאליה, בין היתר בעקבות ההיסטוריה האנטישמית של אוקראינה, שעל אדמתה התרחשו כמה מהפוגרומים האלימים ביותר שידע העם היהודי. בעיר לבוב עצמה, שבה נחנך בניין הקונסוליה, התגוררו ערב מלחמת העולם השנייה כ־100 אלף יהודים. מרביתם נרצחו בידי הנאצים, בסיועם הפעיל של המקומיים.
 

יחסי ישראל־אוקראינה מוסדו לראשונה בסוף 1991, עם פירוקה של ברית המועצות. מאז נשמרו יחסים טובים בין המדינות. בניסיון להתמודד עם משקעי העבר הוקמו אתרי הנצחה ליהודים שנרצחו באוקראינה בתקופת השואה, לצד קשרי תרבות ענפים והכרה של הממשל האוקראיני בכך שבמדינה נמצאים אתרים בעלי משמעות רוחנית ליהודים, כמו כאמור קברו של רבי נחמן מברסלב בעיר אומן.

בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני שומרת אוקראינה באופן מסורתי על גישה ניטרלית. דובריה הרשמיים ציינו לא פעם כי הם מכירים בצורכי הביטחון של ישראל. ישראל מצדה, באמצעות שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן שתרם רבות לחיזוק הקשרים בין המדינות, הצהירה כי היא מוכנה להשתתף במאמצי התיווך בין רוסיה לאוקראינה.
אלכס סבור כי הקשר בין המדינות מתבקש, ושעל ישראל לפעול לחיזוקו.

"גם ישראל וגם אוקראינה הן מדינות צעירות יחסית, שלא הכריזו מלחמה על שום מדינה אבל סובלות מטרור של ארגונים שנתמכים בידי מדינות כמו רוסיה ואיראן. יש בישראל כחצי מיליון יוצאי אוקראינה – אזרחים, חיילים וגם חברי כנסת – ולרובם יש קרובי משפחה באוקראינה. אני מאמין שדווקא היום ישראל ואוקראינה נמצאות בנקודת מפנה חשובה. ישראל כמדינה מפותחת יותר צריכה להפעיל יותר יוזמה בתחומי החקלאות, הרפואה וטכנולוגיית המידע, ובנושאי מסחר שונים".

למרות המרחק הגיאוגרפי מחבריו ליחידת עוקץ, אלכס שומר איתם על קשר. ביולי האחרון הוא ביקר בישראל ואף הציע למפקדיו להצטרף לשירות מילואים. בקשתו נדחתה משום שהוא מוגדר כתושב חו"ל.

יונה אבל, סטודנט לתואר שני במנהל עסקים ששירת עם אלכס ביחידת 'עוקץ', שומר על קשר עם אלכס עד היום. "הוא הבנאדם הכי תותח שהיה איתי במסלול", מספר יונה, "אחד האנשים שהכי סמכתי עליו בצבא, ואחד החברים הטובים שלי עד היום. בכל פעם שהוא בא לארץ הוא מבקר אותי".

מוצאו היהודי־אוקראיני והמסע הארוך שעבר מחזית הלחימה מול חיזבאללה למאבק מול הרוסים, שכנעו את אלכס כי הקשר בין ישראל לאוקראינה חיוני. "אם ישראל תופיע היום על הבמה הפוליטית הבינלאומית בלי פחד מול הרוסים, ואם היא תושיט יד ותעזור באופן רשמי לאוקראינה, העם כאן יזכור את זה למשך שנים רבות", הוא מסכם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...