אמאל'ה, טלוויזיה

רבע שעה דמיון מודרך, 15 טיפות רסקיו ושלושה שלוקים של וויסקי. רק כך אני מצליחה לשרוד ראיון בשידור חי בלי להתעלף מפחד. רחלי מלק–בודה מוציאה מהארון את חרדת הקהל שלה

כבר שלוש שעות שהמפיקה של "ערב חדש" מנסה להשיג אותי. יש לי ממנה חמש שיחות שלא נענו ואין לי אומץ לענות. רק בשיחה השישית, כשאני מבינה שהיא לא עומדת להתייאש, אני מואילה בטובי לאשר את השיחה. "הי רחלי", היא אומרת, "ממש אהבנו את הטור האחרון שלך במוצש עם הבחורה הערבייה ואנחנו מעוניינים שתבואו היום בחמש להתראיין יחד באולפן".

"וואו, איזה כיף", אני מזייפת התלהבות, "תני לי לבדוק אם זה מסתדר".

האמת שהלו"ז שלי פנוי כמו רחוב ירושלמי באמצע גל טרור. יש רק בעיה אחת — אין לי מושג איך להסביר למפיקה, שרגילה לאנשים שרק צמאים לזמן מסך בטלוויזיה, שיש לה פה עסק עם עיתונאית שלוקה בחרדת קהל. זה בערך כמו לבוא לרופא שיניים ולגלות פתאום שיש לו עששת.
אז צלצלתי אליה שוב ואמרתי לה שאשמח לבוא, ושנייה אחרי שניתקתי ידעתי שעשיתי את טעות חיי.

ערב טוב דן
בהתחלה זו רק צמרמורת קטנה, שמתחילה מאזור הצוואר ומתפשטת לאט–לאט במורד הגב. אחר כך הידיים מתחילות להזיע והלב מתחיל להלום בי כמו פטישים. ואז סחרחורת, כזו שגורמת לי לשכב ולהרים את הרגליים למעלה כדי להחזיר את הדם לראש, ואז הרעד הבלתי רצוני הזה, שתוקף אותי בלי התראה ואני לא מצליחה להפסיק אותו. המחשבה שאצטרך לשבת בתוך אולפן סגור וכולם יחכו למוצא פי ולא תהיה לי דרך לברוח משם, משתקת אותי. ברגעים כאלו אני מדמיינת את הגרוע מכול.

איך דן מרגלית ישאל שאלה ויהיה לי בלק אאוט ויתבלבלו לי המילים ומרוב לחץ אאבד את ההכרה באמצע השידור והצלמים יבואו להרים אותי ועד שמישהו יואיל בטובו לכבות את המצלמות (בכל זאת, אנחנו מדברים פה על ערוץ 1) מישהו כבר יפיץ את הסרטון בפייסבוק ואהפוך לבדיחה באתר "פטריה".
ואז אני מפעילה את שיטת השינון. מסתובבת הלוך חזור במסדרון של הבית ומדקלמת טיעונים מנצחים שאוכל לומר באופן כאילו–ספונטני. מכינה גם את הפאנצ'ים מראש ואפילו מחייכת למראה ואומרת לעצמי "ערב טוב דן" בקול הכי מתוק שאפשר.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מישהו מקשיב לי
את החרדה שלי רכשתי ביושר לפני שמונה שנים בתחנת הרדיו "קול חי", שאליה הגעתי בתור סטאז'רית והופקדתי על עמדת קריינית החדשות. עד לאותו יום הפחד היה ממני והלאה. העברתי הרצאות לכל המעוניין, סמינריונים לכל דורש, אפילו כיכבתי על הבמה בהכתרת רבנית פורים. הרומן עם הרמקול התחיל כבר מהאודישן, ובהתחלה ממש נהניתי מהתפקיד. סיגלתי לעצמי קול רדיופוני עמוק ונהניתי מהמחשבה שכולם (כלומר אמא שלי, חמותי ועוד כמה חברים שעשו טובה) מאזינים לי.

אלא שיום אחד, במהלך אחת המהדורות, מישהו הכניס לתוך הטקסט ידיעה משעשעת על קובה אורז. תוך כדי שקריינתי אותה הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ מצחוק, ומרוב לחץ שלא לשבור את הרשמיות נוצרה אצלי תגובה הפוכה — במקום צחוק יצא לי בכי. אני זוכרת את עצמי יושבת בתוך האולפן הקלסטרופובי המרופד בספוגים, משתיקה את הרמקול כדי שלא ישמעו את ההשתנקויות, הראש שלי בוער מחום ואני לא יודעת מה לעשות. איכשהו הצלחתי לחלץ מעצמי "עד כאן מחדר החדשות של רדיו קול חי", ויצאתי מהאולפן בסערה.

בטלוויזיה צילום מסך

מאותו יום לא חזרתי לשדר. ברגע אחד נחתה עליי איזו הבנה שלא הייתה קיימת קודם, שכאשר אני מדברת, מישהו בעצם מקשיב לי. זוהי בעצם מצוקתו של האדם החרד — מדובר במישהו שסיגל לעצמו מודעות מוגזמת למצב, לסכנה שעלולה לבוא. פתאום הבנתי שאני יכולה לפשל או לפלוט איזו קללה בטעות, וזה יהיה מביך מאוד. מאז החרדה הלכה והתגברה. הגעתי למצב שלא הייתי מסוגלת לשבת מול הבוס שלי בשיחת אחד על אחד בלי להרגיש את דפיקות הלב ואת הדם שהולך ויורד מהפנים.

"שטויות, תתנהגי רגיל"
שבעה דברים שאתם צריכים לדעת על חרדות.

1. כ–20% מהאוכלוסייה סובלים מחרדה על צורותיה השונות.

2. 80% האחרים בדרך כלל נוטים לזלזל בהם ולנסות לשדל אותם לקפוץ למים ולהתמודד.

3. מניסיון, זה לא עובד.

4. בינינו, זה גם די מעצבן. נסו לדמיין את עצמכם עומדים בתוך אקווריום מוקף בכרישים רעבים ומישהו מבחוץ צועק לכם "שטויות, תתנהגו רגיל, זה שום דבר".

5. לדמיין את הקהל עירום זו השיטה הכי מטומטמת לדכא פחד. האדם החרד מפחד להפר את הרשמיות, וקהל עירום לא ירגיע אותו אלא יעורר בו חשש שהוא עומד לצחוק ולפשל.

6. אין דרך לאלץ אדם להשתחרר מהפחד. כדי להתחיל תהליך של ריפוי הוא צריך להבין שהחרדה מנהלת את חייו ומונעת ממנו הזדמנויות, ולרצות בזה בעצמו.

7. אין מתכון אחד לטיפול בחרדה. מדובר בניסוי וטעייה. מומלץ להתחיל מטיפול פסיכולוגי או שיטות תרפיסטיות ורק אם הן לא עוזרות לעבור לתרופות.

מונולוגים מהפיג'מה
האדם הראשון שהצליח לגרום לי להתמודד עם החרדה היה לא אחר מאשר המוזיקאי אוהד חיטמן. השתתפתי בהרכב קולי שהוא אימן ובסוף השנה היינו אמורים להופיע במועדון הזאפה. הוא נתן לי שם סולו קצר באחד השירים, ובכל פעם שדמיינתי את עצמי מבצעת אותו התחלתי לרעוד. דקות לפני ההופעה אוהד ראה אותי נכנסת ויוצאת מהשירותים במשך כמה פעמים והבין שאני במצוקה. הוא הכניס אותי לחדר, נתן לי חיבוק גדול ולחש לי באוזן — "בואי נסכם שעוד חמש דקות את חוזרת להיות פחדנית".

אני לא יודעת מה היה במילים האלו ששכנעו אותי, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה עליתי לבמה וראיתי שהשמיים לא נופלים. שם גם הבנתי שהדרך להתמודד עם החרדה חייבת להיות בהדרגה. חס וחלילה לא לזרוק את עצמי לנאום שלם מול קהל של אלפי אנשים. אני צריכה לעבור חוויות קטנות וחיוביות, בכל פעם קצת, זה המתכון שבחרתי.

האדם השני שעזר לי להתמודד היה חנוך דאום. הוא הציע לי פינה בתוכנית הבוקר שלו שאותה יכולתי להעביר דרך הטלפון כשאני לבושה בפיג'מה. הידיעה שאשאר בסביבה הטבעית שלי (וגם שבכל רגע אוכל לנתק את השיחה ולהאשים את אורנג' בתקלה), נתנה לי סוג של ביטחון. את הפינה דקלמתי מתוך דף של ציטוטים שהכנתי מבעוד מועד, עד לרמת ה"בוקר טוב חנוך, מה קורה איתך גבר, תשמע, אני חייבת לומר לך ש..." חצי שעה לפני העלייה לשידור הייתי מכינה את הקוקטייל הקבוע שלי. רבע שעה דמיון מודרך, 15 טיפות רסקיו ושלושה שלוקים של וויסקי. רק כך הצלחתי לשרוד ראיון בלי להתעלף מפחד.

שולם עם הפחד
ארבע אחר הצהריים, ואני בדרכי לכבוש עוד יעד בדרך לגמילה ולהתראיין לטלוויזיה בפעם הראשונה בשידור חי. הלב עדיין דופק, הידיים עדיין רועדות. עם הזמן למדתי לעשות שולם עם הפחד. הבנתי שהדרך להתמודד עם האריה היא לא לדמיין שהוא נמלה, אלא להפנים שמדובר באריה ולקבל את זה שהוא תמיד יהיה שם.

דקה לפני השידור. אין לי מושג אם אצלח אותו. הכנתי את הצוות להתעלפות אפשרית, וכמה אירוני מצד אלוהים שהאדם היחיד שיהיה שם כדי לתמוך בי זו הבחורה הערבייה שרבתי איתה בשבוע שעבר.
הפתיח כבר מתנגן ואני שומעת את דן מרגלית פונה אליי. "ערב טוב", אני אומרת בקול הכי מתוק שאפשר, ושוב אני מופתעת לגלות שהשמיים לא נופלים. אחרי 30 שניות גם הרעידות נעלמות כלא היו והראיון זורם בקלילות. כל כך בקלילות, שאני כמעט מתעצבנת כשהכתוביות מתחילות לעלות.
רק ביציאה מהאולפן הבנתי שהאויב הכי גדול שלי הוא לא האירוע, אלא הפחד עצמו. ושהאתגר הוא לא להצליח לתפקד בזמן אמת, אלא להיות מוכנה לעבור בכל פעם מחדש את כל הסאגה שמתרחשת לפני כן.

במשך שנים עשיתי כל מה שיכולתי כדי להימנע מהמפגש עם הסימפטומים ופשוט סירבתי להצעות. השבוע, לשם שינוי, בחרתי להתמודד.
‏motzash.rachel@gmail.com