משחק של סכום אפס
מהנתונים שמספקת הסדרה 'מגש הכסף' אפשר לקלוט שישראל נשלטת על ידי מונופול של חברות ומשפחות ספורות. אם השוק ימשיך להתנהל כך, מצבנו יהיה גרוע בעתיד
כשנכנסתי השבוע לחנות בגדים בקריית-גת, משכה את תשומת לבי שמלה אחת שראיתי בחלון הראווה. בזמן שהותי בחנות התייעצה איתי אישה ממוצא אתיופי על סוודר שביקשה לרכוש. הגענו לקופה יחדיו, והסוודר שבו חשקה עלה 25 שקלים. אותה אישה ביקשה מהמוכרת הנחה, אך זו השיבה שבעל הבית אינו נמצא ושהיא אינה יכולה לאשר הנחה על דעת עצמה. הקונה הניחה את הסוודר על הדלפק ויצאה מהחנות.
חלפו כמה דקות עד שהתעשתי והבנתי שיש לי כאן הזדמנות לבצע מעשה טוב, לעזור לאותה אישה לרכוש את הסוודר. אך כשיצאתי לחפש אותה היא כבר נעלמה מהאופק, ואני קצת הצטערתי על ההזדמנות שהוחמצה. מצד שני גם שמחתי קצת, כי נראה לי שיש משהו מתנשא קצת בהצעה לאדם שאתה לא מכיר לרכוש למענו סוודר. בסופו של דבר הצטערתי על מצבה של אותה אישה, על חוסר יכולתה לרכוש סוודר ב-25 שקלים אחרי שמדדה אותו ובחרה אותו זמן רב, ושמחתי על ששפר עליי גורלי ואני יכולה לקנות שמלה כרצוני.
מגש הכסף
צילום: ערוץ 8
אחרי הצפייה בשני הפרקים הראשונים של הסדרה 'מגש הכסף', השמחה הזו הפכה להבנה עמוקה שלפיה מצבי אינו שונה בהרבה מזה של אותה אישה אתיופית. אולי כיום הוא קצת שונה, אבל בעוד אי אלו שנים, לפי הקצב שהמדינה צועדת בו, ייתכן שגם אני לא אוכל לרכוש סוודר ב-25 שקלים.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בפרק השני של הסדר צפינו בתוך חנות אחרת, בסופרמרקט, כיצד ירון זליכה מסתובב בין המדפים ומנסה להסביר מדוע מחירי המזון בארץ הם מהגבוהים במדינות המערב, בפער שעולה לעתים לכדי 25 אחוזים. לדברי זליכה, יש חמש חברות ששולטות בכמחצית משוק המזון: 'תנובה', 'שטראוס', 'יוניליוור', 'קוקה קולה' ו'אסם'. רוב המזון שאנו רוכשים יוצר על ידן, גם אם לעתים תחת מעטה של חברות ואריזות אחרות. את שאר נתח השוק, כ-48 אחוזים, מחזיקות אלף חברות אחרות. באופן כזה הפכו חמש החברות למעין מונופול, המאפשר להן למכור מזון במחירים גבוהים.
בחלק אחר של הסדרה דיבר זליכה על החוק לעידוד השקעות הון, והסביר שארבע חברות נהנות מ-70 אחוזים מהטבות המס שניתנות למשק במסגרת החוק. אותו חוק, שנוצר בשנות החמישים במטרה לעודד הקמת מפעלים בפריפריה, נועד לתת לבעלי המפעלים תמריץ בדמות שליש מהשקעתם כהטבת מס. אלא שבשנות התשעים הגדילו את הטבות המס למפעלים והסירו את החיוב שיפעלו בפריפריה, ובשנת 2005 ביטלו את כל המגבלות על הטבות המס וכן את החובה להגיש תוכנית השקעה. מכחצי מיליארד שקלים בדמות הטבות מס שניתנו למפעלים בשנת 1995, עלה הסכום בשנת 2005 לכ-8 מיליארד שקלים. ארבע החברות משלמות מס נמוך, ובתמורה נהנות מהטבות שיעודדו השקעות, אף שחלק מההשקעות הללו בכלל מבוצעות בחו"ל.
בפרקי אותה סדרה יש גם מידע רב כך שישראל מצויה במקום ה-141 מתוך 148 מדינות במדד ריכוזיות המשק שלה, ובמקום ה-109 בכל הקשור למאבק במונופולים. 23 אחוזים מהאוכלוסייה, לפי נתוני הסדרה, מצויים מתחת לקו העוני, ו-97 אחוזים מהישראלים סבורים שבשביל להצליח בישראל צריך קשרים ופרוטקציה. דובר שם על המיקום הנמוך של ישראל, 66, במדד 'ג'יני' על חוסר השוויון, על המגזר הציבורי המנופח, על הפנסיות הצבאיות התקציביות, על הקשר שבין חברות האשראי לבנקים ועוד. צריך לצפות בסדרה הזו לפחות פעמיים בשביל לקלוט ולעכל את כל הנתונים והמספרים.
אבל גם אחרי צפייה אחת אפשר להבין שמשהו בישראל לא בסדר, ושיש קשר בין הריכוזיות, המונופולים ו-19 המשפחות ששולטות ברוב ההון כאן לבין מצבנו כאזרחים פשוטים. אנו דואגים לביטחון, עסוקים בוויכוחים פוליטיים ובמחלוקות אידיאולוגיות, שקועים בחיי היומיום ובצרות הפרסנה, ואת הזירה של קרבות המשק הפקרנו. אולי מכיוון שאנחנו חושבים שזו מציאות נתונה שאין לנו כוח להשפיע עליה, אולי פשוט בגלל שאנחנו לא מבינים בזה.
אבל גם בלי צורך בהרבה הבנה בנעשה בשוק אפשר לקלוט שיש כאן משחק סכום אפס, שכשבעלי ההון מרווחים כל כך הרבה כסף – ולא בגלל שהם מוצלחים במיוחד, אלא משום שהם שואבים מהמדינה הטבות והקלות בשווי מיליארדי דולרים – מישהו אחר מפסיד. אותם מפסידים הם אנחנו, ועכשיו רק צריך לשאול את עצמנו מה ניתן לעשות בנידון. אולי אפשר לחכות לדורון צברי ולאמיר בן-דוד, שיחד עם גיא רולניק וזליכה יפיקו את פרקי ההמשך, שבהם יציעו גם פתרונות למצב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם