אין סיבה להעריץ את הכוחנות של פוטין
גלי התמיכה וההערצה שמקבל נשיא רוסיה במערב ובישראל, מלמדים על היחלשות המשטרים הדמוקרטיים ועל היחלשות האמונה שדמוקרטיה היא השלטון הטוב ביותר
"האדם אינו מסוגל ליהנות מהחופש... והוא בורח מעצמו ומאחריות ... " אריך פרום. "מנוס מחופש".כניסתה של רוסיה ללחימה בסוריה והעימות בין מוסקבה לאנקרה ("הצאר והסולטן"), הולידו באז אדיר בפייסבוק סביב אישיותו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. ברוב המוחלט של המקרים מדובר ביחס אוהד כלפיו. יש מי שמתפעל מפוטין החסון, החזק, שפועל "בלי בג"ץ ובלי בצלם", ומחסל באלימות של בריון את מתנגדיו. התיאורים האוהדים הללו מציגים את האיש כגבר היחידי בעולם של מנהיגים נמושות.
במבט ראשון אפשר אולי להתייחס לתפיסת המציאות ההזויה והשטחית הזו בהומור, אלא שהיחס החיובי כלפי פוטין, בבחינה מדוקדקת יותר, חייב לעורר בנו, בישראל, תחושה מטרידה. בעצם לא רק בנו, אלא בכל המדינות הדמוקרטיות במערב. אין ספק שמתבטאת כאן כמיהה נסתרת למנהיג חזק ולא דמוקרטי. סוג של משיח שיפתור באבחה את כל הבעיות, יעלים את סכנת הטרור, יראה "מה זה" לגדודי הרוצחים של המדינה האסלאמית – ואם במהלך פעילותו יתבצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, נו מילא, המטרה החשובה מקדשת אפילו רמיסה (זמנית?), של זכויות אנוש.
מי שמרגיש כך מתעלם מהעובדה שפוטין לא פעל באלימות רק נגד אויביה של רוסיה, אלא גם כנגד מתנגדיו מבית. הוא חיסל במדינתו את חופש העיתונות, לפחות ברובו, הצליח להכניס לכלא את מתנגדיו, והעלים בצורות מסתוריות, שעד היום לא פוענחו, אחדים ממבקריו הקיצוניים. איש הקג"ב לשעבר, הצליח למגר את ניצני הדמוקרטיה הרוסית ולהעמיד תחתיהם משטר סמכותני שאמנם מתהדר בכסות חוקית של פרלמנט וממשלה נבחרת - אבל בפועל מהווה דיקטטורה של איש אחד.
נכון, אין כאן חזרה למשטר האימים הסטליניסטי, אבל יש כאן בהחלט שלטון בעל סממנים רודניים וכוחניים. כך קרה בגאורגיה וכך קרה באוקראינה – ובימים אלה גם בניהול המשבר מול טורקיה. הכוחנות היא כרטיס הביקור של פוטין גם בביתו וגם בחוץ.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ולכן, גלי התמיכה וההערצה שלהם זוכה האיש במערב, ובישראל, מלמדים על היחלשות המשטרים הדמוקרטיים והיחלשות האמונה שדמוקרטיה היא השלטון הטוב ביותר שהאנושות המציאה.
ההיחלשות הזו נובעת ברובה מכמיהה לשליטים שיאפשרו כביכול לאזרח הקטן לחיות את חייו מבלי להתמודד עם בעיות ומחלוקות מדיניות ופוליטיות קשות. בהרבה מהדמוקרטיות ניכרת עכשיו עייפות החומר ממאבק ציבורי בטייקונים, בהשקפות עולם מנוגדות ומסכנות קיומיות מסוג דאעש, המצריכות מעורבות של הציבור כולו במאמצי הפתרון.
גם אצלנו יש עייפות מהמאבק הציבורי מתמיד בטייקונים, בדעות אחרות, בשאלות קיומיות שמצריכות את התערבות הציבור כולו כפי שכך הדבר בוויכוח הגדול בישראל בשאלות קיומיות כמו עתיד יהודה ושומרון, היחס לפלסטינים, מעמד ברוני ההון במדינה ועוד. כך גם בחלקים גדולים של אירופה, התייאשו מאזלת היד של האיחוד ושל מנהיגי היבשת. אריך פרום תיאר את התסמונת בספרו "מנוס מחופש": "האדם המודרני...מתפתה למסור את חירותו ביד רודנים מכל הסוגים, או לאבדה בכך שהוא הופך את עצמו לבורג קטן במנגנון, שבע ולבוש היטב, ועם זאת לא אדם חופשי אלא אוטומט".
אבל הייאוש המוליד כמיהה לסופרמן שיעשה את העבודה וייתן לנו לישון בשקט, מתברר תמיד כאסון לאזרחים וכמתכון בטוח לחזרתם למרכז הבמה של גורמים דכאניים שמנצלים את עייפות ההמון, ומשתלטים עליו תוך חיסול כל התנגדות. זה מה שקרה בשנות השלושים עם עליית הנאציזם-פאשיזם, זה מה שעלול לחזור על עצמו אם לא נשים לב.
הטלטלות הדמוגרפיות הגדולות שעובר המזרח התיכון ועוברת אירופה, מעצימות את הסכנה הזו, ומחייבות אותנו בישראל (שהרי רק לעצמנו אנו יכולים אולי לעוץ קצת), להיות מודעים לתהליך, להתאחד מולו ולחזק את הדמוקרטיה מבית. הסברה של יתרונות המשטר הדמוקרטי, למרות חולשותיו, היא הכרחית. חבל ומסוכן יהיה לאבד את הדמוקרטיה למשטרים נוראיים ממנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם