ראשי » חדשות » דעות

הסרטון של עידו גל רזון – כניעה היא לא אופציה

סיפורו של לוחם גולני שנפצע בעזה ב-2007 וסובל מפוסט טראומה מזקק את הבעיה שכולנו יודעים שקיימת בכל משרדי הממשלה שמעניקים שירות ישירות לאזרח. אם לא נאמין שאפשר לשנות משהו – זה אומר שנכנענו

הסרטון שבו לוחם גולני, עידו גל רזון, צועק על חברי הועדה לביקורת המדינה של הכנסת נצפה מיליוני פעמים ברשת וזכה לכתבה ב"צינור" בערוץ 10. גל רזון נפצע בעזה ב-2007 והוא סובל מפוסט טראומה. הוא הגיע לוועדה לביקורת המדינה כדי להתלונן על היחס שהוא מקבל מהמדינה ששלחה אותו לקרב: התעלמות, התנכרות ועינויים בירוקרטיים. לי, כמו לאלפי צופים מן הסתם, הסרטון הזה גרם לבכי בלתי נשלט. הדברים של גל רזון, סיפור הפציעה וגם סיפור ההתמודדות חסרת התוחלת עם אגף השיקום במשרד הביטחון, מעניקים מספיק סיבות לבכי. אבל נדמה לי שהבכי הוא גם על מה שעומד מאחורי הסיפורים הללו - על המדינה שלנו ועל מה שנהיה ממנה.

חשוב להבהיר: הסיפור של גל רזון אינו יוצא דופן. אני לא צריך לספר לכם על חווית המשתמש של הלקוח הממוצע בביטוח לאומי או בלשכת התעסוקה, אתם הרי הלקוחות הללו, ואתם יודעים על מה מדובר. אבל הטיפול בפצועי צה"ל הוא מקרה קיצון. הוא מזקק את הבעיה שכולנו יודעים שקיימת בכל משרדי הממשלה אשר מעניקים שירות ישירות לאזרח. כשביטוח לאומי שולח מישהו לבית של סבתא שלך, ניצולת שואה בת 90, כדי לבדוק אם היא באמת מתקשה לקום מהמיטה ולהתלבש בכוחות עצמה, או שבגיל 90 היא החליטה לעשוק את קופת המדינה ולסחוט ממנה בעורמה מטפלת שתלביש לה את התחתונים - אתה עוד איכשהו בולע את זה ומבליג. לא שיש לך ברירה, אתה יודע שתהיה תלוי בטוב לבו של הפקיד המטפל בביטוח לאומי בשנים הקרובות, שמבחינת סבתא שלך לא עומדות להשתפר כנראה.

 

אבל פצועי צה"ל הם זיקוק של היחס הזה. אנשים צעירים, בריאים ויפים שכנגד כל הציניות והאגואיזם בעולם הלכו ונתנו למדינה מרצונם את כל מה שיש להם, פשוטו כמשמעו, ובתמורה נידונו לגילוי אטי וכואב של טיבה המדויק של המדינה, אותה מדינה שנתנו לה הכול. כיום לא צריך להתאמץ כדי למצוא את הסיפורים. הם מפורטים בדפי הפייסבוק של העמותות השונות של נכי צה"ל בפייסבוק: "אגף השיקום מתעלל בי...נותנים לי הרגשה שאני שקרן, נצלן וגזלן", מספר לוחם שנפצע בלבנון לפני 15 שנה. "מחר יש לי ועדה רפואית לקבל מדרסים ואני משקשק מפחד יותר מלפני שנכנסתי לרפיח", מספר לוחם מילואים שנפצע ב"צוק איתן". שוב ושוב חוזרים הסיפורים: "לא מכירים אותנו, לא מדברים איתנו, לא רואים אותנו".


- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אף אחד לא חושב שבאגף השיקום עובדים אנשים רעים במיוחד, אבל מצד שני, כולם יודעים שרק שליש מהתקציב שלו הולך ללוחמים שבאמת נפצעו בקרב או באימונים (השאר למי שנפצע בלי קשר לשירות, או למי שחלה בזמן השירות או כתוצאה ממנו). חמור מזה, כולם מבינים איך המדינה עובדת: מי שלוחץ ומקושר מסתדר. אולי עכשיו, בזכות הרעש התקשורתי, גל רזון יקבל מה שהגיע לו מזמן. אולי. אבל לאחרים שלא עשו עליהם כתבה בערוץ מרכזי יש סיכוי קטן יותר.

 

מה שעצוב הוא שהתרגלנו שככה זה עובד. שמערכת בירוקרטית לעולם לא תצליח לספק את השירות שלמענו הוקמה, בלי לחץ חיצוני מסיבי. בדיוק כמו שהתרגלנו לכך שמדי פעם מישהו מאיתנו נדקר על ידי ערבי. פשוט, אלה החיים. איך אמר ראש הממשלה לא מזמן על המצב? "בלתי פתיר".

כמו שהתרגלנו לכך שישראל מספקת חשמל ומשאיות אספקה לחמאס, גם תוך כדי שהוא יורה עלינו טילים. אנחנו חייבים להתעקש ולהאמין שזה כן פתיר. שאפשר לבנות אגף שיקום שבאמת משקם. זה לא בלתי אפשרי. יש מדינות שבהן משרדי הממשלה באמת באמת מטפלים באזרחים שלהם ולא מהוות צינור העברת כספים לכל מיני מטרות עלומות. יש מדינות, גם מדינות מאוימות, שבהן אפשר ללכת ברחוב בלי לחשוש מסכין או מבקבוק תבערה. אם לא נאמין בזה - אנחנו נכנעים. אחרי שרואים את המלחמה של גל רזון - כניעה היא לא אופציה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אבישי עברי

עיתונאי, תסריטאי, פובליציסט, מבקר תקשורת ואושיית פייסבוק

לכל הטורים של אבישי עברי