ישראליות חדשה: הילד שלי ערס וזה דבר טוב
הבן שלי מעריץ את עומר אדם, מתעקש על נעלי כדורגל בצבע צהוב זרחני ואפילו מדבר בח' וע'. וזה דווקא מוצא חן בעיניי
בשקט־בשקט, במיטתו הקטנה שעדיין מעוטרת במצעים של פינוקי, גדל הבן שלי, ערס בהתהוות. הבנתי את זה כשביקש ממני לספר אותו בסגנון מוהוק לכבוד פורים ואף דרש שארסס את שערו בסגול לילך. הבנתי את זה עוד קודם כשהלכנו לקנות נעלי כדורגל והוא התעקש על הדגם הכי מכוער בחנות, ההוא עם הצהוב הזרחני, "כי זה מה שהולך היום בבית הספר".
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הירי בחברון: התקשורת בחרה כיוון, הציבור השיב מלחמה
- האם פרשת דרעי 2 תביא לנפילת הממשלה?
- שי חי והחייל מחברון כמשל: המרד המטורף של העם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הוא לובש רק מכנסי טרנינג וחולצות דרייפיט של שחקני כדורגל. לערוץ היוטיוב שפתח לא מזמן בחר פלייליסט אקלקטי במיוחד: "רק רוצה לרקוד", "מהפכה של שמחה", "טרמינל 3" ו"גולדן בוי". כשהצעתי לו לצרף לנבחרת שיר של משינה הוא עיקם את האף בזלזול.
בכל בוקר הוא ואחיו הקטן, ערס מתלמד, פותחים מחשב, משמיעים בפול ווליום את השיר "ברבי" וצורחים אותו בקולי קולות. זה נשמע בערך כך: בוא'נה ג'ורדי הגזמת/ בן אל תבוריייייי!/ סטא־א־א־טיק בוי. שתוק!/ יש לה את אותו חיוך בכל תמונה/ סיפורים שאף גבר לא קנה/ תמיד עושה דאווינים בשכונה/ ותכף אמא תצעק עליכם להחליש כי היא מנסה לגנוב עוד חצי שעת שינה.
אבל הדרדסים בשלהם. מסלסלים את קולם בהנאה ואף מתבלים בח' וע' גרוניות כאילו הרגע העלו אותם לארץ במרבד הקסמים. לו הייתי חיה לפני 20 שנה סביר להניח שהייתי משחררת זעקת אימה למוישה גרויס שלצדי ומצווה עליו להחליף שכונה כי הורגים לנו את החינוך של הילד.
אבל האמא שאני היום עוד זוכרת את הילדה שהייתי בשנות ה־90, כשהמבוגרים לא הבינו מה אנחנו מוצאים במילים "גם הכדור שלנו שהפך למרובע שכח שהוא עגול" ו"ג'סי ג'סי, ג'סי ג'סיקה". והאמא שאני היום עוד זוכרת איך התעצבנו כשסגרו לנו בפרצוף את הדאבל קאסט וסיננו איזה משפט מאוס על הנוער, ואיך כל המתייפייפים האלה קונים היום בהתלהבות כרטיסים ל"משינה - האיחוד".
אז האמא שאני היום מצטרפת לקרחנה וחוגגת יחד עם הערסים הקטנים שלה בהנאה. מכירה בעל פה את האלבום של משה פרץ ועומר אדם ומוכנה כבר להודות שתכלס מדובר באחלה מוזיקה. מקפיצה, משמחת, עושה טוב על הבוקר - מה רע? בשביל מה להתייפייף עכשיו, אם בעוד 20 שנה נרקוד לצליליה במסיבת חנוכה באחוזת ראשונים?
אודה ולא אבוש: חששתי לכתוב את הטור הזה. פחדתי שאין דרך להעביר את המסר שאני מעוניינת להעביר, בלי לצאת האשכנזייה הפריבילגית המתנשאת, שעושה טובה למזרחים וכאילו מכירה באיכויות שלהם. אבל ההפך הוא הנכון.
אני לא כותבת את הטור ממקום של אשכנזייה פריבילגית, אלא ממקום של אשכנזייה שמתקנאת במזרחיות. סבי וסבתי נולדו בהונגריה וברומניה, אבל אני מרגישה מחוברת להוויה המזרחית הרבה יותר מאשר לשורשים האירופיים שלי. במאכלים שאני אוכלת, במנטליות שאימצתי, וכן, גם במוזיקת הכפיים שלמדתי לאהוב דרך ילדיי.
כשאני בוחרת לכנות את הילד שלי "ערס", מבחינתי זו כבר מזמן לא קללה. זוהי הגדרה חדשה לישראליות, למיינסטרים המתהווה. למה שהפכנו להיות אחרי 68 שנות כור היתוך. מוזר שזה לא קרה עוד הרבה קודם.
פלא הוא בעיניי שדווקא האשכנזים הפכו לאליטה במדינה עם אקלים ים־תיכוני שמוקפת בערבים ובמוזיקת סלסולים, שאין בינה ובין המלודיות הרוסיות שעליהן ביססנו את שירי הפנתיאון שלנו שום קשר תרבותי או אקלימי.
ההפיכה של המוזיקה המזרחית למיינסטרים היא תהליך כמעט מתבקש, סוג של צדק פואטי אחרי שנים שבהן התעקשנו לסגל לעצמנו גינונים מפונפנים שלא באמת מתאימים למקום הזה ולאווירה שלו. באים זמרי הדורון מדלי ואומרים - חלאס עם הזיוף, כולנו רוצים להיות קצת ערסים. חמומי מזג וחמי לב, כי זה מה שהמדינה הזאת דורשת מאיתנו.
אין זה מקרה שפריחת המוזיקה המזרחית משגשגת בהתאמה למצב הביטחוני המידרדר וללאומיות הגואה. במדינה שבה כל יום נדקרים אנשים ברחוב, מי רוצה לשמוע שירי דיכאון של אביב גפן? מוזיקת הכפיים מדברת אל הנוער שלנו הרבה יותר משירי הרעות על יפי הבלורית והתואר. הם רוצים להאמין בטוב ושיהיה פה שמח.
לפני חודשיים עלתה לאוויר ב"ארץ נהדרת" הפינה "כמעט שבת שלום", שמהר מאוד הפכה לקאלט. עשרות זוגות (חלקם אשכנזים למהדרין) הצטרפו בפורים האחרון לצבא האמת של ראובן ודקלמו קטעים מהמערכונים. וראו זה פלא, בעוד יוצרי המערכון ביקשו להגחיך את "מנשקי המזוזות" על גינוניהם המעודנים בהגזמה, הרחוב הישראלי התאהב בהם. הוא מתחפש אליהם ורוצה קצת להיות כמוהם.
כך, באופן פרדוקסלי, הפכה הפינה הסאטירית לשירת הברבור של האליטיסטים שכתבו אותה. מעין הכרזה על מותה של האשכנזיות המעייפת וכינונה של אליטה חדשה: ילדים מעורבים, שזופים למחצה, ערסים חמודים עם מניירות מחוספסות שחיים בשלום עם היהדות שלהם ומשתוקקים לעשות שמח. הם הישראלים האמיתיים, וטוב שכך.
אקו"ם