הגיבור האמתי של השבוע הוא יעלון, לא החייל
בזמן שחבריו בימין נגררים אחרי התמיכה ההמונית בחייל שירה במחבל פצוע, שר הביטחון יעלון עומד לבדו בפרץ. וגם: אם פרשת דרעי החדשה תסתבך, היא עלולה ליצור משבר קואליציוני חמור
אם תשאלו את שר הביטחון משה יעלון לפשר מעשיו התמוהים של החייל שירה במחבל בחברון, הוא יפנה אתכם למחוזות נוספים, מחוץ לזירת האירוע בתל־רומיידה. האווירה המתלהמת ברחובות, פסיקות הרבנים, הנאצות בפייסבוק, הקריאות ביציעים המזרחיים בטדי, ה'פמיליה' של אוהדי בית"ר, והמשפחה ברמלה עם הפוסטים שעולים בשמה נגד הערבים. הלחצים הסביבתיים הללו יכולים להיות הנסיבות המקלות במשפטו של החייל שעשה מעשה שלא ייעשה, אבל הן גם הראיות המרשיעות נגד חברה היסטרית שהמנהיגים שלה עולים על גל לאומני מסוכן, שלא לומר פשיסטי, ומובילים אותה להרס שיטתי של הדמוקרטיה הישראלית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- עצבים, צעקות ודמעות: הנזק שהישיבה גרמה לי
-האם צה"ל חוסם קצינים דתיים?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
טרור הסכינים הפלסטיני מוציא מתוכנו את כל השדים. זה לא קרה בימי המלחמות שאיימו על קיומנו, ולא בזמן האינתיפאדות הקודמות שהיו נוראות פי כמה. לא ברור מי מזין את מי, ההמון את המנהיגים או להפך, אבל ההסתה עובדת שעות נוספות. לפעמים היא הופכת לחוק בישראל, במקרה שלנו חוק ההשעיה, שהוא בעצם חוק לחיסול פוליטי של המיעוט הערבי בכנסת. ומה זה חשוב שהנשיא ריבלין אמר שהחוק חוטא לערכי הדמוקרטיה ומעביר את הכוח מהעם לחברי הכנסת, שיוכלו להחליט מי ישב עמם במשכן ומי לא.
האווירה המסיתה הזו דוחפת את הפוליטיקאים ואת הפעילים מימין להילחם בכל האויבים. לא מדובר רק בנשיא המדינה, רוויזיוניסט ואיש ארץ ישראל השלמה שהעז לגנות את בני עמו שביצעו את הפיגוע בכפר דומא. רשימת עוכרי ישראל ארוכה - מהשמאל הפוליטי, התקשורת ועד בכלל. אני משוכנע שאילולא טרור הסכינים ורוח העליהום, איש לא היה תוקף בצורה בוטה כל כך את שופטי בית המשפט העליון שפסלו את סעיף היציבות במתווה הגז. אפילו הנשיאה מרים נאור נזעקה שלשום מול הביטויים הקשים של ראש הממשלה נתניהו והשרים זאב אלקין, יריב לוין, איילת שקד ויובל שטייניץ.
עם רוח גבית של 80 אחוזים מהציבור שתומכים במעשה הפסול של החייל בחברון, אתה מרגיש בטוח לעשות הכול. אפילו להילחם בצבא שמגן עליך, ולהלביש את מפקדו במדי אס־אס או בתלבושת המן הרשע. אין לי מושג מה היה עולה בגורלו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט אילו נקלע ביום שלישי להפגנה של תומכי החייל מחוץ לבית הדין הצבאי בקסטינה. במקרה הטוב המפגינים היו שולחים את איזנקוט לכלא, ואת החייל היורה משחררים ונושאים על כפיים. במקרה הרע? מי יודע אם איזנקוט היה נחלץ משם, ועוד אחרי שחזר ותבע גם השבוע לשמור על ערכי צה"ל.
החייל שירה הוא לא גיבור. מי שיורה בראשו של מחבל פצוע (ואולי עוד יתברר בכלל שהיה מת) הוא פחדן ולא אמיץ לב. שבע שעות לאחר האירוע הניח הרמטכ"ל על שולחנו של שר הביטחון את התחקיר שלימד כי החייל עשה דין לעצמו ועם אחרים. מה שמקומם הוא תחושת הביטחון וקור הרוח. החייל ידע שהאירוע הסתיים. הוא ראה את המפקדים והחיילים בסביבה נוהגים בשקט, אחרי שהפכו את המחבלים המוטלים על הקרקע והרחיקו מהם את הסכינים, אבל הוא לא שם על אף אחד. החייל ביקש מחברו שיחזיק לו את הקסדה, כדי שיוכל לירות בניחותא בראשו של המחבל. כאילו אין אלוהים.
זו ההפקרות במיטבה. שלטון הכוח על הפלסטינים ושאיפות הנקם מעבירים אותנו על דעתנו, בעיקר בימים של מתח וסכנה מפני מחבלים. אנחנו הופכים להיות כמוהם, ועל הדרך מאבדים צלם אנוש. השבוע התקשר אליי מזועזע אלי גיל ('דאוד'), בן 81, הלוחם הראשון של סיירת מטכ"ל ואחד הסמלים שלה. הוא נזכר בפעולת התגמול שביצעו חיילים מגדוד 890 במחנה עזון הירדני ביוני 1954. הלוחמים חצו את הגבול וחדרו למחנה בעקבות רצח חקלאי ליד כפר־סבא. אחד הלוחמים, יצחק ג'יבלי, נפצע קשה. הוא תבע מחבריו, בהם מאיר הר־ציון ואהרן דווידי, לעזוב אותו בשטח כדי שלא ייתקלו בכוח גדול של הלגיון שדלק אחריהם.
"החברים עזבו. הירדנים הגיעו, אבל איש מהם לא ירה בראשו של ג'יבלי הפצוע, אף שהיו להם אבדות בנפש במחנה", מתאר אלי גיל. "הם לקחו אותו לבית חולים, ואחר כך לבית הסוהר בזרקא. אנחנו צריכים שהם ילמדו אותנו? קח את המטוס החטוף 'סבנה'. ראש הממשלה נתניהו, מרקו אשכנזי ומרדכי רחמים הגיעו למחבלת. הם לא הרגו אותה. הפקודה הייתה לשחרר את הנוסעים ולא להרוג את המחבלים החוטפים אם לא צריך. ליד המחבלת, אשכנזי פלט כדור ונתניהו נפצע. אנחנו שמרנו על טוהר הנשק".
שאלתי את גיל איך הוא מתייחס לטענה שהחייל ירה במחבל כדי להציל את חבריו מחגורת נפץ. "החייל בא ממקום אחר, אחרי האירוע", השיב. "מישהו פקד עליו לירות? זה התפקיד שלו? אתה לא משתמש בנשק כדי להרוג אלא כדי להשיג מטרה, אבל המטרה כבר הושגה".
אם כבר, גיבור ישראל האמיתי הוא משה (בוגי) יעלון. שר הביטחון עומד בימים אלה כחומה בצורה והודף בכל כוחותיו את הרוח הרעה, הבהמית, שמאיימת לחדור לשורות צה"ל. יעלון והרמטכ"ל איזנקוט, שקדם לו בנאום המספריים המפורסם, שומרים על ערכי המוסר שהפוליטיקאים והחברה שלנו הולכים ומאבדים. שניהם עוצרים את ההפקרות שמצאנו בתחנה המרכזית בבאר־שבע, שבה הרגו עובד אריתריאי באמצעות ספסל של חמישה מושבים. הם לא רוצים שהזוועה הזו תעבור גם את הש"ג הצה"לי, ותשחית את דור העתיד שגדל בגולני, בגבעתי ובחטיבת הצנחנים. אף אחד כאן לא תמים ויפה נפש, אומר יעלון, אבל בין "הקם להורגך השכם להורגו" ל"לא תרצח" יש מרחק רב, והחייל היורה צמצם אותו למינימום מסוכן.
יעלון גיבור חיל כי הוא עומד לבד נגד הציבור הרותח שלו. כל שרי הליכוד, חברי הכנסת ופעילי השטח, למעט בודדים ולא נחשבים, נעים כאיש אחד עם המפגינים בקסטינה. ראש הממשלה נתניהו, שטען כי החייל פעל בניגוד לערכי צה"ל, התיישר במהירות לפי צו הוואטסאפ של הקבוצות במרכז הליכוד. השר נפתלי בנט, פוליטיקאי פיקח, כבר מדבר על שלושים מנדטים, והשאלה היחידה היא באיזה מקום יציב את החייל היורה ברשימת הבית היהודי. אביגדור ליברמן מגיע לעודד את החייל בבית הדין הצבאי. שניהם, בנט וליברמן, מתכתשים עם יעלון כי זו מטרה פופולרית, אבל הוא לא זז מעמדתו. כך מתנהג מנהיג לאומי אמיתי, ולא עלה נידף ברוח הרעה.
ביום שישי שעבר הגיע אריה דרעי במפתיע לביתו של הרב שלמה עמאר, הרב הראשי הספרדי של ירושלים. מדובר בשני יריבים בסדר גודל היסטורי. ביקור בית כזה דומה, לשם הדוגמה, לדפיקה של אהוד ברק בדלתו של גבי אשכנזי, לביקור של יעקב ליצמן אצל יאיר לפיד, שלמה שרף אצל אברהם גרנט, או של ענבל אור אצל פנינה רוזנבלום.
בש"ס שברו את הראש. הרב עמאר סירב לדבר עם דרעי עד שהאחרון יגיש לו מכתב התנצלות על דברים שהטיח בו בימי ההתמודדות על משרת הרב הראשי, והנה דרעי בא וכופה עליו את עצמו בחג הפורים. בסוף הגיעו למסקנה הלא בדוקה כי דרעי פשוט מחל על כבודו כדי להכפיל כוח. הרב עמאר הוא גדול בתורה, מחזיק בציבור מאמינים גדול ואמיתי, וקשור גם לתורמים גדולים ברחבי העולם.
ביום שלישי פוצץ עמית סגל בערוץ 2 את סיפור החקירה נגד שר הפנים. הדרעולוגים שוב קימטו את המצח. האם המהלך האסטרטגי שרקם דרעי ביום שישי אצל הרב עמאר מלמד כי הוא לא ידע דבר וחצי דבר על החקירה שמתנהלת נגדו? הרי דרעי מתמצא בכל מה שקורה בכל מקום, ואין כמוהו סקרן וחקרן ובעל קשרים עם כולם. היו גם כמה תחקירים שעסקו בנדל"ן שצבר, אם כי לא נמצא בהם חומר מרשיע למעט פרטים מרתקים על וילה בספסופה ואינספור דירות שדרעי קנה או רשם על שם בני משפחתו, ועל קבוצות רכישה בגבעת־שאול ששר הפנים קשור אליהן. האם דרעי לא שיער שהתחקירים ייהפכו בכל זאת לחקירת משטרה?
ידע או לא ידע, דרעי עבר את הסרט הזה, והוא יכול ללמוד מהלקח המר של העבר. באוגוסט 93' הגיש היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, כתב אישום נגד שר הפנים אריה דרעי בעברות שוחד, מרמה והפרת אמונים. בג"ץ קבע כי על ראש הממשלה רבין לפטר אותו. דרעי התעקש להישאר, אבל בסוף פרש מהממשלה. דרעי לקח איתו בחוץ את ש"ס, התגרה בתקשורת וברשויות החוק, שמר על זכות השתיקה במשטרה ומצא את עצמו בכלא, אבל גם עשה מכל העסק קמפיין קיפוח גאוני שהביא לש"ס 17 מנדטים בבחירות 1999. לימים יודה דרעי כי "עשיתי טעויות", אבל יאמר גם: "אתה עומד מול מערכות שאתה לא יכול להתמודד מולן".
דרעי בהלם, זה ברור. רואים עליו. הוא הרי לא חזר לצמרת הפוליטית כדי להתחיל את מסע הייסורים הזה מחדש. ודרעי אכן עשה כברת דרך. דרעי מודל 2016 הוא שר הפנים מלא מלא, לפחות עד החלטת בג"ץ בעניינו. דרעי הוא גם שר הפריפריה, הנגב והגליל ובפועל גם שר הדתות, אם לוקחים בחשבון שהשר המכהן דוד אזולאי הוא עושה דברו המוחלט. דרעי הוא שליט יחיד בש"ס, גם בחוץ וגם בפנים. כאשר הרב עובדיה היה בחיים, שליטתו של דרעי על מועצת החכמים הייתה מוגבלת. היום היא מוחלטת. בסיעת ש"ס דרעי עושה מה שהוא רוצה. כשדרעי חזר לש"ס היו למפלגה הזו שלושה מנהיגים: דרעי, אלי ישי ואריאל אטיאס. היום רק דרעי מנהל את העניינים, כמו שהוא אוהב.
דרעי חזק בש"ס, אבל מול הציבור הוא נחלש. אנחנו כבר לא בשנות התשעים. הציבור איבד את הסבלנות לשחיתות. אחרי פרשיות אולמרט, קצב, בניזרי, הירשזון וכל האחרים שטענו בהתחלה שהם חפים מפשע, הנורמות הפכו מחמירות בהרבה, וכיום לא צריך להגיע לכתב אישום כדי ללכת הביתה. הרגישות הציבורית רבה, וסף הסבלנות נמוך. כשסגנית השר פאינה קירשנבאום נחקרה במשטרה, היועץ המשפטי הקודם יהודה וינשטיין אסר עליה להגיע למשרד הפנים. היום היא מחוץ למערכת הפוליטית. סביר להניח שכך יקרה גם אם דרעי יהפוך מנחקר לחשוד בפלילים.
דרעי מבין את זה היטב. בינתיים ההתנהגות שלו ממלכתית. הוא מבטיח לשתף פעולה עם רשויות החוק, אומר שיעמיד לרשותם את כל החומרים ויענה על כל שאלה. זה טוב בתור התחלה. ההמשך תמיד יותר מסובך. הפוליטיקאי יושב מול החוקרים במשרדי להב 433, ואז מתחילות ההדלפות, תרגילי החקירה, המניפולציות התקשורתיות ואיבוד השליטה על העניינים. אני בטוח שדרעי לא ירצה להיפגש שוב עם סוללת עורכי הדין הידועים, שרבים מהם חלקלקים יותר ממנו. זה גם עולה הרבה כסף. בסיבוב הקודם הזמין דרעי את אחד הפרקליטים המפורסמים לבר־מצווה של בנו. כעבור שבוע הוא קיבל ממנו חשבונית לתשלום על שעתיים וחצי של עבודה יקרה.
ברגע זה איש אינו יודע לאן תגיע פרשת אריה דרעי החדשה, אבל לכולם ברור שאם העסק יתחיל להסתבך והתיק לא ייסגר במהירות, ההשלכות הפוליטיות יהיו מרחיקות לכת. דרעי הוא לא עוד פוליטיקאי עובר בסך. מדובר במנהיג תנועה שמחזיק בידיו עוצמות אדירות. דרעי הוא אבן יסוד בקואליציה הנוכחית. אם החקירה תסתבך ודרעי יצטרך לצאת לחופשה כפויה או להשעיה, או אפילו לפרוש מהחיים הפוליטיים, אנחנו עומדים מול משבר קואליציוני חמור. זה ברור.
ומילה אחרונה על אלי ישי, יו"ר ש"ס לשעבר. הרשתות החברתיות לוקחות את התמונות של ישי מחגיגות פורים ומדביקים להן כיתוב חדש: ההילולה בבית ישי מול ההודעה של סגל. מקורבי ישי כבר מחשבים את דרכו בחזרה למנהיגות, ואת מסלול הנקמה בדרעי. נדמה שהם קצת מקדימים את המאוחר. כדי שזה יקרה דרעי צריך לצאת מהתמונה, וגם אז יהיו רבים, ודרעי בראשם, שיערמו מכשולים בדרכו של ישי חזרה לתנועה.
כך או כך, החברה הישראלית צריכה לקוות כי אין ממש בחשדות נגד דרעי. השחיתות המוסדית צריכה לעבור מן העולם, ורצוי שמי שעבר עברות, ריצה את עונשו וזכה לאמון מחודש של הציבור לא ייכשל שוב, כדי שלא ניפול בעוד מדרגה מוסרית בדרך לתהום. #
אקו"ם