החקירות בענייני דרעי והרצוג: הפריימריז ימשיכו להשחית
עדיין לא ידוע אם יש ממש בחשדות נגד הרצוג, אך העובדה שזו הפעם השנייה שבה שמו נקשר לפריימריז מושחתים מחייבת חקירה ממצה. כמה סמלי שהיום ניצבים שני אנשי מנזר השתקנים, דרעי ובוז'י, זה לצד זה, באותו עיתוי ממש, מול האשמות לכאורה, ומבטיחים חגיגית לא לשתוק. משהו בכל זאת הם למדו
אחד המרכיבים המשמעותיים בתדמיתם של המתמודדים בפריימריז בארצות הברית הוא מידת הצלחתם בגיוס תרומות. השיטה היא: כל המרבה – הרי זה משובח. משהו בנוסח: אמור לי כמה כספים גייסת ואומר לך איזה פוליטיקאי מוצלח אתה. בישראל המצב הפוך: "גיוס תרומות" הפך לצמד מילים גסות כמעט, שמשמעותו שחיתות וקניית שלטון בכסף.כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יותר מדי פרשיות נקשרו בכל מערכות הבחירות הפנימיות, כמעט מהרגע שהחלו בישראל לפני קצת יותר מ-20 שנה. דוחות מבקרי המדינה לדורותיהם מלאים בהם, תיקים עם מיליוני מסמכים קבורים בארכיוני יאח"ה. עסקנים לא מעטים, בהם ראשי ממשלה, שרים ושועי ארץ, בילו שעות בחדרי החקירות. החשדות לכאורה כלפי ראש האופוזיציה יצחק הרצוג הן הפרק העדכני בנובלה המתמשכת הנקראת "הפריימריז – משחיתי הפוליטיקה".
מי שזיכרונו אינו בוגד בו, זוכר כיצד לפני יותר מ-15 שנה נקשר שמו של הרצוג – ועוד איך נקשר – באחת מפרשיות השחיתות המזעזעות בתולדות הפוליטיקה הישראלית. הרצוג, אז עורך דין מצליח המנהל קרנות הון של עשירי תבל, היה מעורב, על פי החשד, במימון של עשרות עמותות, שזכו לשם "עמותות ברק".
היו אלה הימים שבהם נבחר אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה – שהתאחדה עם "מימ"ד" של הרב עמיטל זצ"ל ועם "גשר" של פורשי הליכוד בראשות דוד לוי בהקמת "ישראל אחת" – ולראשות הממשלה ב-1999..העמותות, רובן כאלה שעניינן קידום נושאים חברתיים, כמו "תנו לעבוד בכבוד" ואחרות, וחלקן הוקמו אד-הוק לצורך מערכת הבחירות, נשאו אף הן דגלים חברתיים שונים. אך למעשה, הורתן, לידתן ופעולתן הייתה למטרה אחת: בחירתו של אהוד ברק. הן ארגנו הפגנות ועצרות, מימנו שלטי תעמולה ומודעות פרסומת, ואחת מהן אפילו עסקה בארגון סדרתי של פעולות אלימות כלפי פעילי המפלגה היריבה.
האיש המרכזי בגיוס הכספים לעמותות ובניווט התנועות הפיננסיות שלהן היה, על פי החשד, לא אחר מאשר עו"ד יצחק בוז'י הרצוג, כאשר מאות אלפי דולרים הוזרמו לעמותות תחת שרביטו. משהגיע לחדרי החקירה, ניצל עד תום את זכות השתיקה ויצא בלא פגע.
היחיד שהעז אז להרים קול ולחשוף את השיטה היה עמיתנו קלמן ליבסקינד, והוא עשה זאת בעיתון הקטן והשולי באותם הימים "מקור ראשון". ליבסקינד סיפר כיצד ראש מטה הבחירות של ברק חשף בשיחה עם פעיל את העץ הענֵף של העמותות המשורגות זו בזו והמגלגלות סכומי עתק למימון פעילות פוליטית, בניגוד מוחלט לחוק העמותות ולרישומיהן אצל רשם העמותות.
התקשורת, שבויה ברובה בקסמי האיש שהבטיח "שחר של יום חדש" (אך הוביל את המדינה לאינתיפאדה של 1,000 הרוגים), לא הרימה את הכפפה. המושג האברמוביצ'י "לאתרג" טרם נולד, אבל הפרקטיקה הייתה אותה פרקטיקה: מי שמבטיח לתת הכול לפלסטינים, כולל ירושלים, זוכה להגנה תקשורתית מרחבית – גם אם הוא קשור במעשי רמייה, כזב והשחתה. רק שלי יחימוביץ, אז מגישת "הכול דיבורים" ב"קול ישראל", גילתה עניין בפרשה. צחוק הגורל, היום הצמד שלי-בוז'י עומדים משני עברי מתרס ההנהגה במפלגת העבודה. בסופו של דבר החליטה הפרקליטות לסגור את התיקים בשל מה שהגדירה "הקושי לבסס כתבי אישום", ובכך סללה למעשה את הדרך להמשך השחיתות הפוליטית, שרק הלכה וגאתה.
בוז'י לא היה הראשון ולא האחרון. מעניין לשים לב לרשימת "גדולי האומה" שנחקרו ואף הועמדו לדין באשמת שחיתות במערכות הבחירות האישיות שלהם. הנה רשימה חלקית: אהוד אולמרט עמד לדין בפרשת הקבלות הפיקטיביות וזוכה. כולנו יודעים היכן הוא היום. מאיר שטרית – זוכה. אהוד ברק – לא הועמד לדין וזכה להימנות עם ממשלות ישראל בשנים הבאות. אריאל שרון הטיל את האחריות על בנו עמרי והוא עצמו יצא ללא שריטה. לא רק הם. כמעט ואין מפלגה המקיימת פריימריז שבה לא עלו חשדות לקניית קולות, "מפקדי ארגזים", מעשי מרמה כספיים או שימוש בלתי חוקי בעמותות.
ההליך הדמוקרטי החשוב הזה, שהחליף את "הוועדה המסדרת" הנחשבת ל"דיקטטורית", הפך לחממה שבה מגדלים אי-תקינות מוסרית חמורה ופגיעה אנושה בדמוקרטיה, אך משום מה שחיתות זו נחשבת למעין "שחיתות נורמטיבית", כזו המובנית במערכת ומתקבלת במנוד ראש. עובדה: איש כמעט אינו עושה דבר להילחם בה.
הכנסת מגלה רפיון ידיים בכל הקשור לתיקון חוקי הבחירות. הפוליטיקאים חוששים מאובדן יכולתם לגייס תמיכה, והתקשורת אף היא שומרת על זכות השתיקה, ממש כבוז'י ודרעי בשעתם. בהיעדר שיטה דמוקרטית טובה יותר, מוכנים אצלנו להסכין עם אותה הפרת אמונים ציבורית המתגלה כל פעם מחדש וביתר עוז.
איש מאותם "גדולים" לא נתן את הדין על מעשיו. רובם זוכו, חלקם לא הועמדו לדין וראש ממשלה אחד אף שלח את בנו לכלא במקומו. הצד השווה שבכולם – טענת ה"לא ידעתי". איש מהם לא הבחין בשום מעשים חריגים המתנהלים מתחת לאפו. איש מהם לא שאל מהיכן הגיעו עשרות אלפי הדולרים, השקלים או היורו אל העמותות שפעלו למען בחירתם. אוי, התמימות הקדושה. הבעיה היא שעד כה זה עבד. מי ששילם את המחיר, אם בכלל, היו דגי הרקק.
זהו הכשל הערכי הגדול של מערכות המשפט והתקשורת. כל עוד לא ישלמו הקודקודים את המחיר בגין אותן עבירות, ימשיכו הפריימריז להשחית כל חלקה טובה בפוליטיקה הישראלית. עדיין לא ידוע אם אכן יש ממש בחשדות נגד הרצוג, ואף ייתכן שהוא זך כשלג, אבל אם זה השלג דאשתקד – הוא בבעיה. העובדה שזו הפעם השנייה שבה שמו נקשר לפריימריז מושחתים, מחייבת חקירה ממצה. הפעם הרצוג אינו חייל בשירות הוד מלכותו כלשהו אלא בעצמו מנהיג מפלגה, ראש אופוזיציה ושר לשעבר עם פוטנציאל לחזרה לשולחן הממשלה. האחריות מוטלת עליו ורק עליו. שוב אין הוא יכול להסתתר מאחורי אמירות "לא ידעתי" או לשמור על זכות השתיקה. גם את בנו לא יוכל לשלוח לכלא במקומו.
כמה סמלי שהיום ניצבים שני אנשי מנזר השתקנים הללו, דרעי ובוז'י, זה לצד זה, באותו עיתוי ממש, מול האשמות לכאורה, איש איש לפי סורו ופרשייתו, ומבטיחים חגיגית הפעם לא לשתוק. משהו בכל זאת הם למדו. בלבי מנקר ספק אם הפרקליטות, הציבור והתקשורת למדו גם הם.
אקו"ם