ההשתלטות הכוחנית של העליון מובילה לאנרכיה
האופוזיציה מאושרת מעצם העובדה שנתניהו נכשל, ולא משנה שהגג הזה קורס על כולנו. פסיקת בג"ץ בעניין מתווה הגז היא פיגוע נגד הדמוקרטיה
אני חייב להודות שמהרגע הראשון הייתה לי הרגשה לא טובה. אף שלא היה היגיון בהחלטת בג"ץ שתפסול את מתווה הגז, תחושת הבטן הייתה שמה שנכנס לדיון בבג"ץ לא יכול לצאת משם במצב טוב. כבר נאמר הכול כמעט על הנזק הכלכלי ששופטי העליון גרמו למדינת ישראל, לחברה הישראלית, לכלכלה ולביטחון, בהחלטתם השגויה לפסול את מתווה הגז. כי זוהי המשמעות למעשה, אף על פי שראש הממשלה ביכולתו האקרובטית ובהשקעתו הסיזיפית ודאי ימצא פתרון כלשהו. אבל גם לאחר הפתרון ישראל לא תיראה טוב, בעיקר בעיני זרים.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- עצבים, צעקות ודמעות" הנזק שהישיבה גרמה לי
-האם צה"ל חוסם קצינים דתיים?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האופוזיציה מאושרת מעצם העובדה שנתניהו נכשל בבג"ץ. לא משנה מה המחיר שהציבור והמדינה ישלמו, אם הגג קורס וקובר תחתיו גם את בנימין נתניהו - זו תוצאה טובה מבחינתם. אני מפנה את תשומת לבך, אליוקים, לדברים שאמר חגי מירום, חבר כנסת לשעבר ממפלגת העבודה, בריאיון משותף ל'הארץ' של השמינייה המפורסמת של מפלגתו.
הוא ייחל לכך שיקרה כישלון ביטחוני בממדים של אסון לאומי, כי רק אז יוכל לבוא שינוי שיציל את מדינת ישראל - מהכיבוש, מנתניהו, מהימין, מהדתיים, מהאפרטהייד. אולי רק את בעיית ההטרדות המיניות האסון הלאומי לא יפתור. אז אליוקים, נתת לחגי מרום וחבריו השבוע אסון קטן. גם זה משהו.
אבל האסון האמיתי שלא מדברים עליו הוא מעבר לכלכלה ולאסטרטגיה של מדיניות חוץ וביטחון. וצריך לומר שהפיגוע נגד מתווה הגז פגע ממש בנקודה הרגישה שעליה נשענת חזית אסטרטגית שלמה של ישראל לעתיד. אבל מה שנפגע עוד יותר זוהי הדמוקרטיה הישראלית ויכולת התפקוד של המשטר. כיוון שפסיקת בג"ץ היא קלאסיקה של מה שנקרא "דעה נבערת" - לא במובן של רולס אלא במובן של אי־הבנת החומר - לא מיותר לעדכן קצת בהערכות של מומחים לגבי הנסיגה בדמוקרטיה בעולם.
זה לא רק שמדינות שבהן החלה להיבנות דמוקרטיה חוות נסיגה קשה לעבר משטרים סמכותניים חצי־רודניים; גם הדמוקרטיות הוותיקות, הקלאסיות, שכולם הלכו לאורן - כמו ארה"ב ומדינות האיחוד האירופי - נכנסו זה שנים למשבר של גירעון דמוקרטי. בארה"ב הביטוי העכשווי למשבר הוא דונלד טראמפ. באירופה זוהי עלייתן של מפלגות ימין ושמאל קיצוניות שמכרסמות במרכז הפוליטי, ועלולות לגרום למשבר פנימי חמור.
המשברים האלה נולדו מחוסר התפקוד של הדמוקרטיות, בעיקר בעקבות המשבר הפיננסי האדיר של 2008. פרנסיס פוקויאמה מתעסק בשנים האחרונות בריקבון הדמוקרטיה. יש שיגידו, עזוב את פוקויאמה, ראינו כבר מה הנבואות שלו שוות. אך כיום הוא מתעסק יותר בהווה, והוא ואחרים עלו על בעיית חוסר התפקוד של ממשלים במערב, שגורמת לניכור ועוד תביא לתוצאות בלתי צפויות.
"קהילה פוליטית שכולה מגבלות וללא כוח שלטוני, הופכת לאנרכית", כתב פוקויאמה לפני מעט יותר משנה. בישראל קיימת היום מעין אנרכיה שלטונית. הסכנה היא כמובן, שהאנרכיה הזאת, שאותה מובילים המשפטנים ובית המשפט העליון, תחלחל בהדרגה לרמת הרחוב.
במאמר גדול שפרסם פוקויאמה בכתב העת המקוון 'אמריקן אינטרסט' בדצמבר 2013, הוא כותב: "הריקבון באיכות הממשל האמריקני קשור ישירות לנטייה האמריקנית לכיוון של מדינת בתי המשפט ומדינת המפלגות... בתי המשפט ובתי המחוקקים נטלו לעצמם יותר ויותר את הסמכויות והתפקידים של הזרוע המבצעת. בכך הם גרמו לפעילות הממשלה כמכלול להפוך לחסרת כיוון וחסרת לכידות, לא קוהרנטית וחסרת כל יעילות.
"המשפטיזציה הגוברת של הפונקציות המסורות בדמוקרטיות המפותחות בידי הפקידות הביצועית, הובילה להתפוצצות בנפח השיקול המשפטי והדיון המשפטי האינסופי הכרוך בו, שלא לדבר על ההוצאות הכספיות והתקציביות הגוברות הקשורות בהליך המשפטי המלווה כל פעולה. נגרמה האטה בתהליך קבלת ההחלטות, ונוצרה אכיפת חוק מאוד לא עקבית.
"בתי המשפט, במקום לשמש כבלם על הממשלה, הפכו למכשירי שלטון אלטרנטיביים שרק גורמים להתפשטות וגידול הממשל ללא גבול. באופן אירוני, מפחד 'הממשלה הגדולה' הגיעה ארה"ב למצב של ממשלה עצומת ממדים, אבל כזו שאינה נדרשת לתת דין וחשבון על מעשיה - וזאת כיוון שברובה היא נתונה בידי בתי המשפט שלא נבחרו".
מזכיר הממשלה לשעבר, עו"ד צביקה האוזר, מדבר על כך כבר שנים. המערכת המשפטית שחדרה לכל זרועות ונימי השלטון גרמה כבר למעצורי תפקוד טרמינליים. כאשר בישראל פועלות שתי ממשלות, אחת נבחרת והשנייה אוליגרכית - כזו שחבריה ממנים את עצמם בדמות בית המשפט העליון - אי אפשר להגשים שום תוכנית. האוזר דיבר וכתב רבות על בעיית חוסר התפקוד והיעדר יכולת המשילות.
בכיר נוסף שהתנסה שנים לא מעטות בממשלת נתניהו אמר לי כי הוא מאבחן בעיה חדשה בישראל, והיא הנטייה לפגיעה עצמית. ישנם לא מעט גורמים חזקים בחברה הישראלית שפועלים כדי לפגוע ביסודות. בין אם זה בביטחון, ובין אם זה גורמי ממשל פנימיים שגורמים לחבלות דווקא מתוך דבקות כנה בתפקידיהם. ראינו לא מעט דוגמאות בעבר הקרוב, כיצד בכירים לשעבר נותנים לעצמם צידוק עליון בשם הדמוקרטיה לחבל במדיניותה של ממשלת ישראל.
המערכת הפוליטית, ובעיקר הקואליציונית, מספקת הרבה דוגמאות לפגיעה עצמית. מתווה הגז מספק כמובן חומרים טובים. פקיד ממשלתי בכיר, הממונה על ההגבלים העסקיים דיוויד גילה, בזבז למדינת ישראל שלוש שנים, ולבסוף לא הותיר ברירה אלא להשתמש בסעיף 52.
על כך דווקא העירה השופטת חיות כי הייתה הצדקה מלאה לשימוש בסעיף, וכי שימוש מוקדם יותר בסעיף הזה היה מאפשר להשיג שיפורים במתווה הגז. זאת הערה לשר אריה דרעי. שר בממשלת ישראל נרתע מלעשות את החובה המוטלת עליו בשם האינטרס הלאומי, משום שפחד מהעונש שישיתו עליו עסקני הפערים החברתיים, התקשורת, ואולי גם גורמים משפטיים. המערכת פשוט לא מתפקדת.
להשתלטות הכוחנית של בית המשפט העליון על המשטר תצרפו גם את חוסר יכולת הביצוע שמאפיין את הפרויקטים הלאומיים בשנים האחרונות, וזאת גם בלי התערבות בג"ץ. למשל, הרפורמה ברשות השידור והמעבר לתאגיד השידור הציבורי. העסק הזה אמור היה להסתיים כבר לפני שנה. אנחנו במרץ 2016 ועדיין לא רואים את הסוף. או המאגר הביומטרי. מבצע לאומי גדול, שרק לקראת סיומו מתברר שהוא יכול להפוך לפיגוע ביטחוני אדיר.
כל מה שכתב פוקויאמה על ארה"ב נכון עוד הרבה יותר לגבי ישראל. עדיין אפשר לצפות מגורמים פוליטיים מובילים שיגייסו קצת אחריות לאומית. למשל ליברמן ויאיר לפיד. למשל כחלון, גלנט וחבריהם. ובעצם, מי אמר שאחריות לאומית גוברת על פחדנות?
אקו"ם