הפשרה של רגב עם 'אל מידאן' - מפגן משילות מרשים
לפשרה שעליה חתמה השבוע שרת התרבות יש חשיבות עצמה במניעת תקדימים משפטיים לא רצויים. כל עוד הכנסת והממשלה נמנעות מלבלום את האקטיביזם השיפוטי לרוחבו, טוב שיש לנו שרה כמו רגב, שיודעת לטפל בתסמינים כשהם מופיעים במשרד שלה
על רקע המהלומה שספגה השבוע הדמוקרטיה הישראלית מבית המשפט העליון בעניין מתווה הגז, כמעט חלף מתחת לכותרות אירוע חשוב: שרת התרבות מירי רגב חתמה על הסדר פשרה עם תיאטרון 'אל-מידאן', שלפיו מהתמיכה שזה היה זכאי לה ב-2015 ינוכו 300 אלף שקל - כמעט שליש מהתקציב שהובטח לו. לצד הקנס הסכים התיאטרון להחליף את ההנהלה ולהעמיד את עצמו לביקורת מחמירה מצד משרד התרבות. אבל מה שחשוב בהסכם הזה הוא לא תוכנו, אלא ההשפעה שלו על מערכת היחסים בין הממשלה לבית המשפט.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- בג"צ מתווה הגז: יש שופטים בירושלים, ענווה אין
- ישראליות חדשה: הילד שלי ערס וזה דבר טוב
- חבל שאי אפשר לייצר חשמל מצביעות
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
בערוץ 2 הוצג ההסכם כאילו היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט כפה אותו על רגב, מה שבלשון המעטה לא מדויק: בסביבת היועץ המשפטי לממשלה היו מי שממש לא רצו את ההסדר הזה, והיו מי ששאפו לחייב את רגב להתקפל ללא תנאי ולהעביר ל'אל-מידאן' את מלוא סכום התמיכה שהובטח לתיאטרון.
מירי רגב. ''מקדמת חוק שיפסיק את הפארסה הזו ויעניק אפשרות מעשית לשלול תקציבים מגופים שיבצעו את שעשה תיאטרון 'אל-מידאן'''.
צילום: יואב דודקביץ/משרד התרבות
אם רגב הייתה מסרבת לכך ומתעקשת ללכת לבג"ץ, אפשר להניח שהיא הייתה מפסידה ובית המשפט היה מחייב אותה לשלם את מלוא הסכום ל'אל-מידאן', לצד קביעת הלכות בעייתיות על הקשר שבין חופש הביטוי לבין חופש המימון. לכן הפשרה שאימצה רגב היא תמרון מתוחכם מול משרד המשפטים, ובסך הכול זהו מפגן משילות מרשים.
הסיבה לקנס נגד 'אל-מידאן' לא קשורה ישירות להצגה 'הזמן המקביל' שכתב הרוצח וליד דקא – אותה הצגה שהעלתה את שמו של התיאטרון לכותרות לפני כמעט שנה. כשמשרד התרבות עיין בתרגום המחזה, התברר שמדובר בהצגה בינונית, נטולת הסתה. כמו כן התברר שבמצב החוקי הנוכחי עלול בית המשפט לקבוע כי על המדינה לתמוך בפעילות התיאטרון.
כשרגב הבינה שזה המצב, היא החלה לפעול בשני אפיקים: ראשית, היא החלה בקידום חקיקה שתאפשר שלילת תקציבים ממוסדות תרבות שיתמכו בטרור, יבזו את הדגל או יסיתו לאלימות. זהו גלגול של חוק הנכבה שנחקק ב-2011, אלא שהחוק ההוא סורס לחלוטין במהלך חקיקתו. הקנס שניתן להטיל כתוצאה מסמכותו מזערי מאוד, והמנגנון שנדרש כדי להפעיל אותו כולל שתי ועדות בין-משרדיות, שני שרים וחותמת אישור מהיועץ המשפטי של משרד האוצר - כלומר, מדובר בחוק שלעולם לא ייושם.
החוק שרגב מקדמת מפסיק את הפארסה הזו, ומעניק לשרת התרבות אפשרות מעשית לשלול תקציבים מגופים שיבצעו את שעשה תיאטרון 'אל-מידאן', ולפי אותן עילות.
ההחלטה החשובה השנייה היא בדיקת עומק לגבי הנעשה בתיאטרון. התמונה שהתבררה מטרידה בכל קנה מידה: 'אל-מידאן', שמתנהל מכספי המדינה, אירח כמה פעמים כנסים פוליטיים - של מפלגת בל"ד, אם שאלתם - לצד אירועי תמיכה במחבלים. לפני שנים אחדות המשטרה אף הורתה לסגור את דלתות התיאטרון בשל הקביעה שאירוע שאמור היה להתקיים בו הוא התארגנות טרור. לכן החליטה רגב לשלול חלק מתקציב 2015 של 'אל-מידאן', אלא שאז פורסם הצו של בג"ץ נגד החלטתה.
ההחלטה לקבל את הפשרה, ובכך להפקיע מבג"ץ את הסמכות לקבוע בעצמו את האיזון בין חופש המימון לחופש של הציבור הישראלי לא לתקצב תמיכה בטרור, משלימה את ההחלטה לקדם את חוק הנכבה בגרסתו החדשה. רגב בלמה את ההידרדרות בדקה התשעים, ואפשרה לאנשים הנכונים לקבל את ההחלטה - נבחרי הציבור, ולא השופטים או הפקידים.
כל עוד הכנסת והממשלה נמנעות מלבלום את האקטיביזם השיפוטי לרוחבו, טוב שיש לנו שרה כמו רגב, שיודעת לטפל בתסמינים כשהם מופיעים במשרד שלה. כפיים.
זיו מאור הוא משפטן וחוקר מדיניות ציבורית בתחום תרבות ותקשורת
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם