למה לא הגישו סיוע רפואי למחבל מחברון?
הנטייה לטפל בפצועים היהודים קודם, ללא קשר למצב הנפגעים, כפי שאירע גם בחברון, היא כשל מוסרי. אנשי רפואה והצלה צריכים להיות עסוקים בהצלת חיים - נקודה. הם אינם צריכים לעסוק בבירורי אשמה
הנחיות לשכת האתיקה בהסתדרות הרפואית ביחס לטיפול בפצועים באירוע טרור שונו. ההנחיה שכונתה "עניי עירך קודמים", ולפיה על הצוותים הרפואיים לטפל ראשית באזרחים ישראלים, בוטלה. על פי ההנחיות החדשות יש למיין נפגעים לפי חומרת פציעתם בלבד, ולטפל בהם על פי דחיפות רפואית. בכך התאימה לשכת האתיקה את הנחיותיה לעקרונות האתיקה הרפואית הבינלאומיים.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- בג"צ מתווה הגז: יש שופטים בירושלים, ענווה אין
- ישראליות חדשה: הילד שלי ערס וזה דבר טוב
- חבל שאי אפשר לייצר חשמל מצביעות
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
סמוך לעדכונה עוררה ההנחיה החדשה הדים, ורבים מחו וטענו שהיא עשויה להביא למצבים אבסורדיים שבהם מחבל שנפצע קשה יטופל לפני קורבנותיו - שנפצעו קשה אף הם, אך קשה פחות ממנו. כך למשל כתב אז בחשבון הטוויטר שלו אביגדור ליברמן, יושב ראש מפלגת ישראל ביתנו: "זו החלטה לא הומנית, שמעידה כי מי שקיבל אותה פשוט לא חי במציאות". דברים דומים כתב גם הרב דוד סתיו, הנחשב מתון בדעותיו, בעמוד הפייסבוק שלו: "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. זו לא רק הוראה הלכתית. זה פשוט שרק אחר כך לטפל במתקיף, וזאת בלי קשר למצבו".
התקרית האחרונה, שבה נצפה חייל יורה במחבל הנראה מנוטרל, תפסה בצדק את תשומת הלב. אך האם היינו מקדישים לאירוע מחשבה אם לא היה יורה החייל במחבל, והוא היה מת לאחר שש דקות מפצעיו מכיוון שלא הוגש לו סיוע רפואי - וזאת אף שהישראלים שנפגעו באירוע נפצעו קל וכבר היו בשלבי פינוי מתקדמים? הסרטון מראה כי במשך דקות ארוכות שכבו שני מחבלים פצועים מבלי שהוגש להם סיוע רפואי, ומבלי שנושא זה יעלה אפילו סימני שאלה לגבי מוסריותם של החיילים והצוותים הרפואיים ששהו בשטח.
אנשי רפואה והצלה צריכים להיות עסוקים בהצלת חיים - נקודה. הם אינם צריכים לעסוק בבירורי אשמה, שממילא יכולה להיות בלתי מוצדקת, כפי שקרה בפיגוע בבאר-שבע לפני כמה חודשים, כשמבקש מקלט חף מפשע נורה למוות. הם אינם צריכים לקחת בחשבון שיקולי נקם או כעס על מחבלים, אכזריים ככל שיהיו.
ניסח זאת היטב דווקא איש הימין אריה אלדד, שכיהן בעבר כקצין רפואה ראשי: "גם בתאג"ד אין שום הבדלה, ואסור לצוות הרפואי להבדיל בנושא הזה (...) נכון שלוחמים בשטח מן הסתם יפנו קודם את אחיהם לנשק לטיפול, אבל זו לא פעילות רפואית אלא פעילות של הלוחמים".
הגיע הזמן לעצור את האינפלציה בשימוש בטיעון "עניי עירך קודמים". הנחיה זו איננה הנחיית-על, כפי שמשמעותה של ההנחיה "הקם להורגך השכם להורגו" אינה כי יש להרוג את מי שרצה במותך, גם כשברור שלא יוכל לממש את רצונו. כאשר עניי עירי שבעים ועניי עיר אחרת מתים ברעב, ראשית דבר יש להאכיל את עניי העיר האחרת.
אך הטעות בשימוש במינוח הזה חמורה עוד יותר: כאשר אנו אומרים שיש לטפל קודם בפצועים הישראלים, אנו לא מבקשים לטפל בהם רק לפני המחבל שתקף אותם ובשם פוטנציאל האבסורד. בפנייה להעדפה מסוג זו, אנו מבקשים לטפל באזרחים ישראלים לפני הטיפול בכל אזרח אחר – יהיה מצבו וחלקו באירוע אשר יהיה.
משמעותה של דרישה כזו היא כי כאשר יגיעו צוותי הרפואה לאירוע טרור, הם בסופו של דבר יבחינו בין דם לדם על בסיס גזע ודת, ויטפלו בפצועים היהודים תחילה ללא קשר לנסיבות. על פי היגיון זה ואם עניי עירי תמיד קודמים, אז גם כאשר המפגע הוא יהודי יש לטפל בו לפני קורבנותיו.
סביר להניח שלא לכך התכוונו המתנגדים לשינוי תקנון האתיקה המקורי, אך כשאנשי ציבור בוחרים להשתמש במינוח חד-משמעי כזה, הם מעודדים את השיח הזה, שאין בו חתירה ליישום הלכה הומנית ואנושית. גרוע מכך, יש בו משום גזענות המוסווית בפנייה אל השכל הישר ואל פירוש מעוות של עקרונות הלכתיים שפשוט אינם רלוונטיים, כפי שהמציאות הוכיחה פעם נוספת.
השלכותיהן של אמירות והנחיות כאלה מאישי ציבור בכירים נוטות לחזור אלינו במעשים בלתי מוסריים של חיילים וצוותי רפואה, שיתבלבלו ויקישו לגבי ההנחיות הרלוונטיות בשדה הקרב. עניי עירנו אינם תמיד קודמים. כשהקם להורגך מנוטרל, אסור להורגו. אסור לנו להכשיל את חיילינו, רופאינו ומשרתי הציבור באמירות סתומות, בלתי ערכיות וחסרות אחריות. ובהקשר זה, רצוי אולי להזכיר כי דרך ארץ קדמה תמיד לתורה.
עידית שפרן-גיטלמן היא חוקרת בתוכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה'
אקו"ם