התמיכה בחייל: עדות לשחיקת הנורמות המוסריות
אם בעבר יכולות היו האליטות החברתיות לעצב שיח חברתי מורכב וגבוה יחסית על ידי שליטתן בתקשורת, היום הן נגררות אחרי השיח הפופוליסטי של הקולות הצווחניים ברשתות החברתיות
הביקורת על חדוות הלינץ' של הישראלים, מימין ומשמאל, נגד מי שאינם אהובים עליהם, תוך התעלמות מחזקת החפות, פורסמה כאן בשבוע שעבר. הדוגמאות שסיפקתי היו ההשתלחות ב'שוברים שתיקה' כמרגלים וכבוגדים, והתביעה להשעיית קציני משטרה שנחשדו בהטרדה מינית – בשני המקרים עוד בטרם הוכחה אשמתם. אחרי ירידת המאמר לדפוס, אבל עוד לפני פרסומו, כבר נוספה לו דוגמה עוצמתית נוספת: הירי במחבל בחברון, שהוא בעצמו סוג של לינץ', העליהום הציבורי מנגד על חייל היורה והלינץ' השלישי שביצעו מצדיקי הירי באלה שגינו אותו.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- בג"צ מתווה הגז: יש שופטים בירושלים, ענווה אין
- ישראליות חדשה: הילד שלי ערס וזה דבר טוב
- חבל שאי אפשר לייצר חשמל מצביעות
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
ירי במחבל מנוטרל הוא מעשה חמור שלא ייעשה, אבל הביקורת הייתה צריכה להתמקד באמירה העקרונית הזו ולא בחייל, שעדיין זכאי לחזקת החפות ולמשפט הוגן שיבחן את מכלול נסיבות המקרה. בינתיים התברר שלא פחות בעייתי מעצם הירי הם שיעורי התמיכה בו, עדות לשחיקה עמוקה של הנורמות המוסריות כאן.
בשלב זה יש צורך בהבחנה נוספת - בין אי ההשלמה עם התופעה ובין הצורך להבין לעומק את מניעיה. הזעם על הטרור אינו מצדיק ירי במחבל מנוטרל או תמיכה במעשה, כשם שהכעס הפלסטיני על השלטון הישראלי בשטחים אינו מתרץ מעשי טרור או תמיכה בהם. אבל כדי להתמודד היטב עם שחיקת הנורמות המוסריות צריך לרדת לעומק מניעיה – כשם שהתמודדות לעומק עם הטרור הפלסטיני דורשת עמידה גם מול הגורמים שמזינים אותו.
הסיבה העיקרית לשחיקה המוסרית היא כמובן עצם התמשכותו של עימות קיומי מדמם: הישראלים מוקפים באויבים חיצוניים שיש להם כוונות לפגוע בהם אנושות, וטיפוח יכולות למימוש כוונות אלה. בחודשים האחרונים מותקפים גם הישראלים מבית על בסיס יומיומי, והסכנה אורבת בכל מקום. במצב הזה, השחיקה המוסרית - ככל שאסור להשלים איתה - היא גם תהליך צפוי.
מה שבולט הוא עד כמה השחיקה, לפחות בינתיים, דווקא נמוכה מנבואות הזעם. למרות אינסוף פיגועי טרור, רוב מוחלט של הישראלים לא ניסה מעולם לפגוע בערבים המתהלכים בינינו. תופעה זו ראויה לציון במיוחד כשרואים כיצד כמה פיגועים בודדים הקפיצו את הימין הקיצוני במדינות אירופה הליברליות, ועלייה זו כללה גם פגיעות פיזיות במהגרים.
שוב, אין כאן ניסיון להצדיק את השחיקה - אדרבה, השחיקה המוסרית היא סיבה טובה נוספת לפעול ברצינות כדי להקטין ככל האפשר את ממדי החיכוך והשליטה בפלסטינים, ולא להסתפק ב"ניהול הסכסוך".
השחיקה המוסרית התעצמה בשנים האחרונות גם בגלל תרבות הרשתות החברתיות. לכאורה, הרשתות הללו הן ביטוי של הדמוקרטיה במיטבה: לכל אחד יש אותו קול – מאיש המוסר הנעלה ועד הנבל הצעקן. בפועל, הן גם ביטוי קיצוני של הדמוקרטיה במֵרַעה, דמוקרטיה ישירה שבה לקולות הצווחניים והקיצוניים יש הרבה יותר עוצמה מאשר לקולות הממתנים.
אם בעבר יכולות היו האליטות החברתיות לעצב שיח ציבורי מורכב יחסית באמצעות שליטתן באמצעי התקשורת הממוסדים, שנוצלה לרעה גם להטיה פוליטית, כיום הן עצמן נגררות – במיוחד האליטה הפוליטית – אחרי השיח הפופוליסטי של הרשתות.
זו סיבה טובה נוספת לפעול לריסון של השיח ברשתות, ולא להסתפק באמירה התבוסתנית ש"זה חלק בלתי נפרד מההתפתחות הטכנולוגית". מנגד, אנשי הימין שחוגגים עכשיו את הדמוקרטיה הפופוליסטית, צריכים לדעת שמסוכן לרכוב על גבו של נמר – הוא עלול להעיף גם אותו מעליו.
אבל יש לשחיקה המוסרית גם גורם נוסף, משני ובכל זאת חשוב - זיהומו של שיח זכויות האדם עצמו. השיח זוהם בשתי רמות: ברמה החמורה פחות הוא התלכלך בעצם עירובו עם התביעה הפוליטית לנסיגה מהשטחים. התביעה הזו כמובן לגיטימית כשלעצמה, אבל דווקא לטובת השיח ההומניטרי היה עדיף שארגוני זכויות האדם ישאירו אותה לארגונים ולתנועות פוליטיות, ויתמקדו בשיח שיאפשר גם לאנשי ימין להזדהות עם פעילותם.
הזיהום החמור יותר הוא עירוב סוגיית זכויות האדם בשיח אנטי-ישראלי מפלצתי, בעיקר מחוץ לישראל אבל לעתים גם בתוכה, שנועד לקדם דה-לגיטימציה של כלל הקיום הישראלי. זהו לינץ' נגד מדינה שלמה. כמו במקרים רבים אחרים, נוצרה גם כאן נבואה שהגשימה את עצמה: מי שמזהם את שיח זכויות האדם בשנאה אנטי-ישראלית, לא יכול להתפלא שרמת הקשב לטיעוני זכויות האדם יורדת פלאים בחברה המותקפת. זה לא צריך לקרות, וחובה להתעקש על הבידול בין הדברים, אבל קשה גם להתפלא שזו התוצאה.
השמאל הישראלי מרבה בשנים האחרונות לצטט את השיר 'על זאת' של נתן אלתרמן, שיר מחאה נגד פשע מלחמה שבוצע בעיצומה של מלחמת השחרור, כהוכחה לכך שאפשר להיות ציוני בלב ונפש כמו אלתרמן ובכל זאת לצאת במחאה מוסרית נוקבת. אבל היא הנותנת: כוחו של 'על זאת' נובע מכך שמחברו היה גם מי שכתב את 'מגש הכסף', 'מסביב למדורה' ושאר שירי הקודש שליוו באהבה את המפעל הציוני. רק מי שמלווה באהבה את כאביה, חרדותיה ותקוותיה של החברה הישראלית, יוכל בשעת מבחן גם להפנות אליה תביעות מוסריות אפקטיביות.
אקו"ם