חזקת הגיל הרך: ילדים הם לא פרס על התנהגות טובה
המבקשים שלא לבטל את חזקת הגיל הרך מתייחסים לילדים כאילו הם עוד שקל במשכורת, עוד הטבה סוציאלית, עוד איזו אפליה מתקנת – ולא בני אדם קטנים שזקוקים לאהבה וחום
בואו וניזכר במשפט שלמה. שתי נשים רבות על תינוק, וכל אחת רוצה אותו לעצמה. אין בדיקות DNA או עדים. איך שלמה המלך מכריע? בודק איך הן מתייחסות לתינוק. מי שמתייחס לתינוקת כפרס, כאובייקט, ומוכנה לחתוך אותו לשניים – בלי קשר לטובתו האישית – איננה האם. מי שרואה בתינוק אדם, סובייקט, שטובתו קודמת לכול, ומוכנה גם לוותר עליו – היא האם האמתית.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- בני האור מזועזעים: שקד העזה לבקר את ביהמ"ש
- במחנה הציוני מחפשים: מי חיסל את הסיכוי לאחדות?
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
אני נזכר במבחן הפשוט הזה בכל פעם שאני נתקל בעוד טור, ראיון או כתבה שמבקשים לשמר את חזקת הגיל הרך – הכלל הקובע כי כאשר בני זוג מתגרשים אמורה להיות היררכיה ביניהם. הילדים אמורים לגור אצל האם, היא אמורה להיות מוגדרת כהורה העיקרי, כמשפחה החד-הורית, ואילו האב מוגדר כמבקר, כבעל זכויות, כמפרנס מבחוץ של הבית החד-הורי הזה, וכמובן – לא כ"משפחה". הכלל חל עד גיל 6, אבל בפועל הוא מוארך עד גיל 18.
הניסיון לשנות את החזקה, שהחל לקרום עור וגידים עוד כשהייתי רווק, ועדיין לא יצא אל הפועל היום – כשאני נשוי בשנית, נתקל בהתנגדויות ממינים שונים. המצדדים בביטול חזקת הגיל הרך – ואני בהם – מבקשים לקבוע מודל של אחריות הורית משותפת לאחר גירושים, שבו שני ההורים מחויבים באופן שווה לילדיהם, לשניהם בתים לילדים ואצל שניהם הילדים ישנים, בלי סימון אף הורה כמי שהילדים "בחזקתו". המתנגדים – בעיקר ארגוני נשים למיניהם – מגיעים מכיוונים שונים.
לאחרונה, במקביל לצעדים האחרונים שמובילה שרת המשפטים לקראת הצעת חוק ממשלתית בנושא, מתנהל קמפיין אינטנסיבי המבקש להראות כמה נורא הוא ביטול החזקה. אחד הנימוקים הוא פשוט: גברים עובדים יותר, משתכרים יותר, נמצאים פחות עם ילדיהם במהלך הנישואים. אין שוויון בין גברים לנשים (הכול מגובה כמובן במחקרים ובסטטיסטיקות), ולכן צריך להתחיל הרבה לפני ביטול חזקת הגיל הרך כדי לייצר שוויון.
> ביטול חזקת הגיל הרך: הילדים יהפכו לקלף מיקוח
או במילים אחרות: ילדים הם פרס על התנהגות טובה. הפתעה נחמדה באחת המגירות בארון הגדול של השוויון. אין שום סיבה לפתוח אותה כל עוד לא פתחנו את השאר.
אלא שדבר אחד נעלם מעיניהם של הנימוקים האלה: הילדים. השאלה הפשוטה, הבסיסית והראשונית – מהי טובתם של ילדים שהבית שלהם מתפרק? הורות משותפת ותומכת של שני ההורים, קשר יציב ומשמעותי עם כל אחד מהם, או בית אחד עיקרי וחוויה של האבא כמבקר? – נעדרת לחלוטין מהם. כאילו לא היו הילדים אלא עוד שקל במשכורת, עוד הטבה סוציאלית, עוד איזו אפליה מתקנת – ולא בני אדם קטנים שזקוקים לאהבה וחום.
כן, לא כולם כאלה. איכשהו, הניסיון שלי מראה שמי שמעלה את הטיעונים האלה הוא בעיקר מרצות למגדר, פמיניסטיות אקטיביסטיות ופעילות בארגוני נשים. נשים גרושות – מי שחוות את הגידול היום יומי והאינטנסיבי של הילדים – לא נוטות להתייחס לכל סיפורי המאקרו האלה. כשהעולם מבוסס על יחסי כוח תיאורטיים, מאבקים חברתיים מתמידים, תחרות ואיבה, אין פלא שאין מקום לחמלה הבסיסית ולראיית הילדים כסובייקט, אלא כאובייקט שימושי קטן במלחמת המגדרים.
יש מי שמתייחס לצורך של הילדים ביציבות ולטענה שבית אחד הוא טובתם של הילדים. יש מי שטוען שטבע העולם הוא שנשים יהיו עם הילדים הקטנים, ולא הגברים – הקשוחים מדי לטיפול בגילאים האלה (ד"ש לח"כ מוטי יוגב). אף שאני חולק על הטענות האלה מכל וכול יש לי דיאלוג אתן: הילדים משחקים שם תפקיד, יש חשיבה עליהם, יש רצון – גם אם שגוי לחלוטין – להעניק להם את הטוב ביותר לאחר שהוריהם התגרשו. וכאן אפשר להתווכח על המודל הרצוי עבורם.
אלו שלא מתייחסים לעיניהם של הילדים – שמוכנים לשחק אתם ככלי מיקוח, כבני ערובה, כמענק מושהה עד ש--- (נשים ירוויחו יותר, נשים יירצחו פחות, יבוטלו בתי הדין הרבניים, יהיו יותר נשים בדירקטוריונים (ד"ש לח"כ שלי יחימוביץ')) – מוכיחים רק דבר אחד: הילדים לא מעניינים אותם. בכלל. הם בדיוק האימא המזויפת ממשפט שלמה.
המסר שלי למי שדוחפים את עצמם לשיח הזה מבלי לדבר עם הילדים הוא אחד: עזבו את הילדים שלנו. אל תגעו בהם. אל תעסקו בגורלם בכל שנות ילדותם והתבגרותם בקלות הדעת הזו. רוצים לטעון טענות? דברו על מה שהילדים צריכים, לדעתכם. דברו על זה שנשים רכות יותר וטובות יותר לילדים, ואילו אנחנו הגברים לא מתאימים למלאכה הקשה הזו של גידולם. איכשהו נראה לי שהם לא יעשו את זה.
אקו"ם