ימינה חזק: אריה אלדד עושה חשבון נפש פוליטי
הח"כ לשעבר, אריה אלדד, מבקר בספרו החדש את מנהיגי הימין, ומברר למה רבים מהם משנים את דעתם בהגיעם לתפקידי השלטון
מאות ויכוחים עם אנשי שמאל קיים פרופ‘ אריה אלדד, ח"כ לשעבר (מולדת) ואחד האינטלקטואלים הבולטים במחנה הימין. “הגעתי למצב שיכולתי לדקלם את הטיעונים שלהם, והם יכלו לדקלם את שלי“, הוא מספר. בהרבה מאוד מהויכוחים, כשהגיעו למבוי סתום, שלפו אנשי השמאל את הקלף המנצח מבחינתם.
עוד כותרות ב-nrg:
• היועמ"ש: מתנגד ל"ברכת כוהנות" של נשות הכותל
• מבוכה בפולין: ה"רב הראשי" התגלה כמתחזה
• ראאד סלאח: "הכיבוש רוצה את אל אקצא לעצמו"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
“הם הצביעו על כך שכל ראשי הממשלה מהימין שינו את עמדותיהם כשהגיעו לשלטון", אומר אלדד. מכאן שעמדות הימין אינן ריאליות. הן אולי טובות בתיאוריה, טובות למשיכת קולות בבחירות או לאהדה בקרב צעירים, אבל לא להתמודדות מעשית עם הבעיות של מדינת ישראל“.
האמירה הזו שיגעה את אלדד. בעקבותיה הוא יצא למסע אינטלקטואלי-פוליטי, שעניינו לברר: האמנם שינו ראשי הממשלות מהימין את עמדותיהם, בהגיעם לשלטון? את הדרך והמסקנות הוא מפרט בספר חדש שיוצא לאור בימים אלה, “דברים שרואים מכאן“ (הוצאת דביר).
הכותרת לקוחה כמובן מהמשפט שיוחס לראש הממשלה אריאל שרון (לא ברור אם אי פעם אמר אותו במשמעות הזו) בתור הסבר לשינוי הדרמטי שעבר, מבונה ההתיישבות לאדריכל ההתנתקות. המשפט - דברים שרואים מכאן, מכס ראש הממשלה, לא רואים משם, מהאופוזיציה - הוא וריאציה מהופכת על “דברים שרואים משם לא רואים מכאן“, שורת המפתח בשיר “לקחת את ידי בידך“ מאת יעקב רוטבליט.
אלדד אומר שבתחקירו הגיע למסקנה ש“אין הסבר גנרי אחד לגבי עמדות כל חמשת ראשי הממשלה מהימין: בגין, שמיר, נתניהו, שרון ואולמרט. לכל אחד יש הסבר משלו לאופי העמדות שביטא כראש ממשלה“. משום כך, הוא מקדיש פרק נפרד לכל אחד מהם, ומנסה להתחקות אחר שורשי עמדותיו המדיניות של כל אחד מראשי הממשלה. הוא בוחן באיזו מידה חל בהן שינוי לעומת העמדות בשנות האופוזיציה, ומה ההסבר לשינוי.
זה מתחיל כמובן במנחם בגין. לפי אלדד, הציבור לא באמת הבין את בגין. בשביל ראש הממשלה הימני הראשון, סיני והגולן מעולם לא נכללו במפת ארץ ישראל. לכן גם לא הייתה לו שום בעיה אידיאולוגית לוותר עליהם כשהגיע לשלטון: “בגין לא ויתר על סיני ב-77‘, בעקבות ביקור סאדאת בישראל. הוא ויתר עליו עוד ב-57‘, לאחר מבצע קדש, כשבן-גוריון נסוג בבהילות מכל סיני בעקבות אולטימטום אמריקאי ורוסי.
בגין כעס עליו: מדוע ויתרת על רצועת עזה, שהיא חלק מארץ ישראל, ומדוע נתת את סיני ללא כל תמורה? מבחינתו, רק עזה הייתה חלק מארץ ישראל, ואילו על סיני אפשר לוותר.
"אחרי ששת הימים הוא שוב חזר על העמדה הזו. בישיבת הממשלה הראשונה שדנה בגורל השטחים שנכבשו במלחמה הוא אומר: תמורת הסכמי שלום ניסוג לגבול הבינלאומי בסיני ובגולן. יו“ש זה סיפור אחר. שם הגבול צריך להיות הירדן.
“בצדק אמרו על בגין שהוא איש ארץ ישראל השלמה, אבל שכחו לבדוק מה נחשב מבחינתו ארץ ישראל. מפת ארץ ישראל של האצ“ל, שהיא גם מפת ארץ ישראל של תנועת החרות שהקים בגין, היא המפה של המנדט הבריטי, לא גבולות ההבטחה מהתנ“ך. בגין היה פורמליסט משפטי, וקידש את מפת המנדט, בשעה שמפת הקרן הקיימת, שמופיעה על ‘הקופסה הכחולה‘, מביאה דווקא את גבולות ההבטחה.
"מפת המנדט, וגם זו של האצ“ל ותנועת החרות, אמנם כוללת גם את עבר הירדן המזרחי, אבל בגין ויתר על כך בפועל גם אם מעולם לא הצהיר זאת. למעשה, ההתעקשות שלו הייתה רק על ארץ ישראל המערבית. מבחינה זו, הוויתור האידיאולוגי האמיתי בהסכם עם מצרים לא היה מסירת סיני, אלא תוכנית האוטונומיה ביו“ש. הוא באמת התפתל מאוד עם הדבר הזה, והסביר שזו אוטונומיה לאנשים ולא לשטח, שיישאר כולו בריבונות ישראל“.
יצחק שמיר, שהחליף את בגין, הוא בעיני אלדד ההוכחה המוחצת לכך שאיש ימין יכול להגיע לשלטון ולא לשנות את עמדותיו. “שמיר הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, שמעיד שזה אפשרי“, הוא אומר. “מצד שני, המקרה של שמיר אכן שימש תמרור אזהרה לכל ממשיכיו, במיוחד לנתניהו, שראו כיצד התעקשות על עמדות יכולה לסכן את השלטון ולהביא לחילופי שלטון. בבחירות 1992, כששמיר התמודד מול רבין, האמריקאים התייצבו בבירור עם רבין ונגד שמיר, ובהחלט יש אפשרות שהיה לכך משקל“.
עמדותיו של אלדד לגבי שמיר השתנו במהלך המחקר לקראת הספר. “הוא חיזק מאוד את הערכתי לשמיר“, הוא מעיד. בעבר הושפע מאביו, ד“ר ישראל אלדד, חברו של שמיר להנהגת הלח“י, שמתח ביקורת על שמיר שלא סיפח את יו“ש, לא מילא אותה בבנייה יהודית, ובסוף אף הלך לוועידת מדריד שיזמו האמריקאים כמחווה לקואליציה הערבית שסייעה במלחמה בעיראק ב-1991.
“שמיר ידע כמובן שוועידה בינלאומית היא מלכודת לישראל“, אומר אלדד. “אם במו“מ דו-צדדי אתה לא מגיע להסכם - כלום לא קרה. אבל אם ועידה בינלאומית מחליטה על צעדים מסוימים ואתה מסרב, מצבך המדיני חמור. זה בהחלט היה ויתור. מצד שני, הוא סחט מהאמריקאים הסכמה שהוועידה תתכנס רק למושב פתיחה, ואחר כך יתקיים משא ומתן דו-צדדי. מהדיאלוגים האלה כמובן לא יצא כלום, והמושב השני של הוועידה, שהיה אמור לסכם את תוצאות הדיאלוגים הישירים, מעולם לא התכנס.
“לדעתי, אפילו את הוויתור הזה שלו האמריקאים קנו רק בגלל לחץ כבד שהפעילו - לא באיום למנוע מישראל ערבויות כלכליות לשם קליטת גל העלייה הגדול שהגיע אז מברית המועצות, אלא באיום שיחזירו ליהודי ברית המועצות את מעמד הפליטים שנלקח מהם לאחר קריסת הגוש המזרחי - צעד שגרם להסטת גל העלייה מארה“ב לעבר ישראל. אילו החזירו את מעמד הפליטים, סביר שרבים מהעולים היו ממשיכים לשם“.
על בנימין נתניהו אומר אלדד שאינו יודע כיצד לסכם אותו. “כמו שלמדנו על ‘בן סורר ומורה‘, הוא נידון על שם סופו, אבל סופו של נתניהו עדיין לא ידוע. מצד שני, גם מה שהוא כבר עשה, כמו נאום בר-אילן, או הפקדת הנכונות לוויתור על רמת הגולן בידי רון לאודר, הוא בעיה קשה. צריך להבין: הצהרה של מנהיג, גם אם היא נעשית בכוונה שקרית, היא מעשה מדיני“.
אז אפשר דווקא לומר שנתניהו הוא ההוכחה המושלמת ל“דברים שרואים מכאן“.
“במידה מסוימת. הייתי בכנסת כשהוא חזר מהמפגש הראשון עם הנשיא אובמה. אני יודע לאבחן הלם קרב, ומה שראיתי הם סימפטומים של הלם קרב. אני תופס את נאום בר-אילן, שנישא זמן קצר לאחר המפגש הראשון עם אובמה, גם כביטוי להלם הזה וגם כניסיון להשפיע על נאום קהיר, שהיה זמן קצר אחר כך.
“מצד שני, תפישת ‘דברים שרואים מכאן‘ מניחה שאחרי שהפנמת את הלחצים בהיותך בשלטון, כבר לא תחזור לעמדות ימניות גם אם תחזור לאופוזיציה. אבל אצל נתניהו, כשהוא חוזר לאופוזיציה בין הקדנציות שלו כראש ממשלה, הוא חוזר גם לעמדות ימין מובהקות. זה נראה יותר כמו ניצול עמדות ימניות כדי להגיע לשלטון, והתכחשות לעמדות האלה ברגע שהשלטון הושג.
“זו הבעיה שלי עם נתניהו: אין לו שום בעיה להגיד דבר והיפוכו בתוך זמן קצר, מתוך מחשבה שכולנו אידיוטים. בכל העשור האחרון הוא טען שהוא היה בין המתנגדים להתנתקות. אני הייתי שם. הוא אמנם הצביע בממשלה נגד ההתנתקות, אבל בכנסת הצביע בעד, עם המשמעת הקואליציונית. הוא היה יכול לעצור את ההתנתקות אם היה מוכן להקריב לשם כך, כשר אוצר, את תקציב המדינה.
"להתנתקות עצמה שרון היה מגייס רוב בכנסת מקולות השמאל, אבל נתניהו היה יכול לדאוג שלא תהיה תמיכה בתקציב, והממשלה הייתה נופלת. אבל את זה הוא לא רצה, כי הוא ראה בעצמו את מושיע הכלכלה“.
את המהפך הדרמטי מכולם, זה של אריאל שרון, הוא מעגן בתפיסה מורכבת ודיאלקטית, מעשית אבל גם אידאולוגית, שונה מתפיסותיהם של ראשי ממשלה אחרים. “מלכתחילה, היחס של שרון לארץ ישראל הוא אינסטרומנטלי“, טוען אלדד. “הוא לא מאמין בהכרח בתביעת הבעלות המהותית על כל ארץ ישראל, אלא בתפיסה שהיא צריכה להיות מקלט בטוח לעם היהודי. המקלט הזה יכול להיות קטן או גדול, לפי הנסיבות.
"גם היחס של שרון לפוליטיקה היה אינסטרומנטלי: בתחילת דרכו הפוליטית שרון זגזג בין אפשרויות, וחשב בעיקר באיזו מפלגה יוכל להפוך למנהיג במהירות האפשרית. במפלגת העבודה היו כבר הרבה גנרלים, ולכן הליכוד התאים לו יותר. הוא גם חיזר אחר מפלגת הליברלים העצמאיים, באמצעות ידידו עמוס קינן“. קינן, כידוע, היה איש שמאל מובהק; מפלגת שלומציון, שבה התמודד שרון בבחירות 1977, נקראה על שם בתו של קינן.
“אורי אריאל סיפר לי ששרון פעם אמר להם, עוד בימים הטובים של הקשרים בינו למתנחלים: אתם מתייחסים אליי כ‘חמורו של משיח‘; תיזהרו שהחמור הזה לא יכניס לכם זוגייה“, נזכר אלדד. “אבל כאיכר בנשמתו, שרון תמיד החשיב את האדמה והקשר אליה. כך שלמרות היחס האינסטרומנטלי לארץ, עדיין קשה להסביר מה גרם לשרון להגיע להתנתקות.
“יותר מזה: בבחירות 2003, שנתיים אחרי שכיהן כראש ממשלה ונחשף לכאורה לכל הלחצים של ‘הדברים שרואים מכאן‘, שרון המשיך להתעמת עם עמרם מצנע ולומר ש‘דין נצרים כדין תל-אביב‘. גם בכהונה השנייה שלו, כשהאמריקאים לכאורה נשפו בעורפו עם מפת הדרכים, הוא הצליח ליצור ל‘מפה‘ 14 התניות שעיקרו אותה מתוכן ממשי, או כמו שדובי ויסגלס תיאר זאת, הכניסו את התהליך המדיני לפורמלין.
“אז מה באמת בער בו כשיצא להתנתקות? בחנתי את כל האפשרויות, ובשיטת האלימינציה הגעתי למסקנה שאי אפשר להסביר זאת אלא במסקנה הקשה ביותר: הסיבה היא החקירה הפלילית נגדו, ו‘עומק העקירה כעומק החקירה‘. בספר אני מראה את לוחות הזמנים, ואיך תוכנית ההתנתקות מתקדמת ככל שהחקירה מתקדמת. הוא הרגיש שהמלכודת סוגרת עליו“.
כשאהוד אולמרט כיהן כראש ממשלה הוא כבר מזמן לא נחשב לאיש שמאל, אבל אלדד מקדיש לו בכל זאת פרק מיוחד בספר, משום שלכאורה הוא עונה לתזה הכללית של אנשי ימין ששינו את עמדותיהם.
“אולמרט אכן שינה את עמדותיו הרבה לפני שהגיע לתפקיד ראש הממשלה, כך שהוא לא מתאים להנחה שאנשי ימין משנים את עמדותיהם מהרגע שהתוודעו לראשונה לסבך הבעיות והלחצים. יתר על כן: גם הרבה אחרי שאולמרט כבר התחיל את תהליך ההשמאלה שלו, הוא הפך לראש עיריית ירושלים - ושם היה נץ שבנצים. הוא אפילו איגף את נתניהו מימין, ותקף אותו על פגיעה בירושלים, למשל אי בנייה בהר חומה.
“כך שאני מניח שגם אצלו מדובר בשיקולים פוליטיים קטנים של ‘מה כדאי‘, ואולי גם בלחצים של אשתו, ילדיו והסביבה החברתית שהוקף בה ככל שעברו השנים. אם לאולמרט לא הפריע לפגוע בקו הרקיע של ירושלים בשביל בצע כסף, ולחצות אפילו את הקו הפלילי בשביל האינטרסים שלו, למה שיפריע לו לחצות קו אידיאולוגי בשביל האינטרסים?“
אלדד - בעל דעה פוליטית מזוהה, שהכיר את כל הנפשות המככבות בספרו - הוסיף לכל פרק גם נספח אישי: ריאיון דמיוני שהוא עורך עם כל אחד מחמשת ראשי הממשלה, תחת הכותרת “להל“ן: לא היה ולא נברא“. בראיונות האלה הוא משבץ את העמדות שלו יחד עם האינטראקציות האישיות שהיו לו עם ראשי הממשלה, ועם ההתייחסות שלו לכל אחד מהם.
“אני מביא את עמדותיהם על בסיס דברים שהם עצמם אמרו במשך השנים, גם אם בהקשרים אחרים“, הוא אומר. “היה לי ויכוח עם עורך הספר ועם ההוצאה לגבי הפרקים האלה. הם טענו שזה עלול להטיל אור לא רציני על רקמת המחקר ההיסטורי שבספר. אמרתי: נכון, ולכן אני מדגיש כמה פעמים את העובדה שזה בדיוני, ואפילו השתמשנו בגופן אחר. אבל היה חשוב לי להביא גם את ההקשרים האלה. מה גם שהממד האישי נותן נופך ייחודי לספר. הרי בסך הכול נכתבו על כל אחד מהם הרבה מאוד מאמרים וספרים“.
לכל אחד מראשי הממשלה יש לך הסבר נפרד, אבל השורה התחתונה נשארת בעינה: הפוליטיקאים מהימין אכן מתמתנים ומתמרכזים כשהם אוחזים בהגה השלטון. לא רק ראשי הממשלות, גם רבים אחרים: דן מרידור, ציפי לבני. במשך השנים הם הגיעו למסקנה שתפיסת ארץ ישראל השלמה לא רק לא ישימה אלא אפילו מסוכנת לעתידה של ישראל כמדינה יהודית.
“אין ספק שכל מנהיג שמגיע לשלטון צריך לעשות התאמות לאילוצים שהוא נתקל בהם. השאלה היא אם צריך לוותר על כל התפיסה, או רק לבצע התאמות. שרון היה נותן דוגמה של כיבוש יעד. פתאום אתה נתקל בגבעה שלא הופיעה בתכנון המוקדם - האם אתה מוותר על היעד, או מוצא דרך להתגבר על הגבעה?
"אני טוען שכולם, למעט שמיר, אכן ויתרו על היעד, אבל לא כי הגבעה באמת חייבה ויתור. הם יכלו לעשות התאמות לתוכנית המקורית, אבל לכל אחד היו שיקולים אחרים. אחד ויתר על המשימה הרבה קודם, ורק משיקולים פוליטיים המשיך לנפנף בה; אחד בכלל לא חשב שזו המשימה שלו, ורק אנחנו חשבנו כך לגביו; אחד בסך הכול רצה להיות מפקד הצבא, והמשימה הספציפית בכלל לא הייתה חשובה לו.
“אגב, אני מבחין גם בין מרידור ללבני. אצל לבני נסיבות השינוי דומות יותר לאלו של נתניהו ואולמרט – הבנה שעם האידיאולוגיה הישנה אי אפשר להצליח בעולם של לחצים מדיניים כבדים. אצל מרידור זה אמיתי יותר, הוא באמת בחן את עמדתו והגיע למסקנה שנדרש שינוי, כמו שבמקביל היו אנשים ששינו את עמדתם בכיוון ההפוך, והתנגדו לתהליך השלום“.
מה הפתרון שלך לבעיה הדמוגרפית וללחצי הקהילה הבינלאומית - הבעיות שבגללן אנשי ימין בולטים שינו את עמדותיהם?
“אני יוצא מנקודת מוצא אידיאולוגית: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ועם לא מוותר על ארצו אלא במצבים קיצוניים כשהוא נמצא עם אקדח לרקה. כשישראל כבשה את סיני במבצע קדש, בן-גוריון דיבר על ‘מלכות ישראל השלישית‘. כמה חודשים אחר כך הוא נסוג מכל סיני, בגלל אולטימטום אמריקאי ורוסי. הוא לא טען שזו כבר לא מלכות ישראל השלישית, או שהשטח באמת שייך למצרים. הוא אמר: אין לנו ברירה. זה מצב עדיף, כי הוא לא שובר את תחושת הצדק ביחס לארץ. בכל מקרה, זה לא המצב כיום.
“צריך להבין שהסכסוך בינינו ובין הפלסטינים הוא לא טריטוריאלי ואפילו לא לאומי, אלא עימות דתי. לא במקרה מאז הצהרת בלפור התייצבו הגורמים הדתיים, בראשות המופתי חאג‘ אמין אל-חוסייני, בראש ההנהגה הלאומית הפלסטינית. עימות כזה ממילא בלתי פתיר. צריך למצוא פתרונות מעשיים שיאפשרו איכשהו לחיות. הפתרון הלא-מקורי שלי, שכבר רבים דיברו עליו, הוא שירדן היא פלסטין. הרי ממילא הפלסטינים הם רוב בירדן, ואין עם האשמי.
"בתהליך הכאוטי שמתרחש במזרח התיכון סביר שבשלב כזה או אחר הם אכן ישתלטו על ירדן, ואז צריך להביא לכך שהפלסטינים החיים ביו“ש יוגדרו כתושבי ישראל - אבל את אזרחותם יקבלו במדינה הפלסטינית בירדן ויצביעו לפרלמנט בעמאן, כשם שערביי מזרח ירושלים הם תושבי ישראל אבל לא אזרחיה.
“למעשה, ועדת אונסקו“פ, שהמליצה על תוכנית החלוקה ב-1947, כבר הלכה בכיוון כזה. היא הייתה מודעת לכך שלפי התוכנית, במדינה היהודית והערבית יהיו אוכלוסיות מהעם השני, והמליצה שכל אחת מהאוכלוסיות האלה תהיה תושבת המדינה שבה היא חיה אבל תקבל אזרחות במדינה האחרת. אני מציע את זה באופן ספציפי ביחס לערביי יו“ש“.
יכול להיות שהפתרון שאתה מציע אופטימלי, אבל הוא תלוי בירדנים ובפלסטינים. בינתיים, הסטטוס-קוו שוחק את מצבה הדמוגרפי והמדיני של ישראל, ואת הלכידות הפנימית בתוכה.
“יש שחיקה, אבל אם אני משווה את רמת הסיכונים שבה לתסריט של מדינה פלסטינית בלב הארץ, המצב הנוכחי עם כל בעיותיו באמת עדיף. מדינה פלסטינית ביו“ש תהיה כמו עזה: היא תילחם בנו, אבל לא נהיה מסוגלים להיכנס אליה כי זה כבר ייחשב פלישה למדינה עצמאית המוכרת באו“ם. וכאן אכן נכנס גם השיקול הערכי היסודי: מבחינתי, ארץ ישראל לא עומדת למכירה, גם לא תמורת שלום“.
אז אם צריך לבחור בין ארץ ישראל למדינה יהודית, אתה עדיין בוחר בארץ?
“כן. כי אם נוותר על הארץ זה יהיה בלתי הפיך. העם שלנו חזק, והוא יוכל לעמוד במשמעות של מה שארלוזורוב הגדיר בשנות השלושים: תקופת מעבר של מיעוט יהודי, מתוך הנחה שהבריטים מעכבים את היווצרות הרוב היהודי במניעת עלייה חופשית. למעשה, אין כאן בחירה בין ארץ למדינה, אלא בחירה בשתיים מתוך שלוש צלעות: ארץ ישראל-מדינה יהודית-מדינה דמוקרטית. במשולש הזה אני בוחר קודם כול בארץ ישראל ובמדינה יהודית, ומוכן להקריב את שלמות הדמוקרטיה“.
אלדד, בן 66, נולד בתל-אביב לבתיה ושיץ ופרופ‘ ישראל אלדד – אחד מחברי ההנהגה המשולשת של הלח“י (לצד יצחק שמיר ונתן ילין-מור), לאחר רצח המייסד, אברהם (יאיר) שטרן. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לירושלים, משום שמאביו נמנעה משרת הוראה בעקבות התנגדותו של ראש הממשלה הכול יכול דוד בן-גוריון, שחשש מאלדד כמחנך. אלדד אמנם עתר לבג“ץ וזכה בעתירה, אבל כפי שחששו חלק מהשופטים, שום מנהל בית ספר לא העז בפועל להמרות את פי בן-גוריון ולהזמין אותו ללמד.
הוא זכה במשרה אחרת, בירושלים: פאולה ון-ליר, ממשפחת מייסדי מכון ון-ליר והסינמטק הירושלמי, הזמינה אותו לערוך בעיר עיתון היסטורי במתכונת של עיתון מודרני, שבו האירועים כביכול מתרחשים בזמן אמת. שם העיתון היה “דברי הימים“.
ההגנה שקיבל אביו מבג“ץ, באחד מפסקי הדין שעיצבו את חופש העיסוק בישראל, לא גורמת לאלדד לשנות את ביקורתו על אופן ההתנהלות הנוכחית של בית המשפט. “אני רוצה מודל אחר של בחירת שופטים, משהו שקרוב יותר למודל האמריקאי: בחירת שופטים בידי הדרג הפוליטי, יחד עם שימוע בסנאט“, הוא אומר.
“כשכל נשיא אמריקאי מביא את התשומות שלו, ההרכב בהכרח מבטא כמה תפיסות עולם. כך הייתי רוצה. אני לא רוצה בית משפט מונוליטי, גם לא כזה שיתמנה כולו בידי הבית היהודי. דווקא כבעל עמדות מיעוט, אני יודע כמה חשוב שבית משפט יבטא עמדות מגוונות.
“בהתנתקות נפגעו זכויות יסוד של תושבי רצועת עזה ואנשי הימין בכלל, באישור בית המשפט. לא רק זכות ההפגנה נפגעה, אלא גם נקבע שעקירת אנשים מבתיהם היא פגיעה מידתית בזכויות שלהם. הייתי יכול לקבל זאת אילו בג“ץ היה משלים גם עם עקירת תושבים בדווים מבתיהם בשם האינטרס הלאומי. לכן גיוון העמדות חיוני כל כך, ובמידה מסוימת זה הושג באמצעות התיקון שיזם גדעון סער לתהליך הבחירה“.
אלדד מתכוון לתיקון שדורש בחירה של שופטים לעליון ברוב מיוחס של שבעה מתשעת חברי הוועדה. כך לשופטי העליון, שהם שלושה מחברי הוועדה, יש כוח וטו על המינויים, אבל כוח זהה מחזיקים גם שלושת נציגי הקואליציה - שני שרים וחבר כנסת אחד. בפועל, אומר אלדד, “זה מאלץ את כולם להגיע להסכמות“.
כבן של אחד ממפקדי הלח“י, אתה יכול להבין את האבחנה של ח“כ זוהיר בהלול בין מחבל שפוגע באזרחים לאדם שפוגע בחיילים או שוטרים?
“הבעיה היא לא שלי אלא של אנשי השמאל. מבחינת מי שאומרים שהשליטה בשטחים היא כיבוש, באמת מי שפוגע בחייל או שוטר הוא לוחם חופש. אבל אם אני שולט באופן לגיטימי, שליטה של עם בארצו, זה לא כיבוש וגם הפגיעה בחיילים לא יכולה להיות לגיטימית“.
מבחינת השטח, ייתכן ויכוח אם אנחנו כובשים או לא. מבחינת התושבים נטולי האזרחות, אנחנו בוודאי נתפשים ככובשים.
“את הבעיה הזו יוצרים מי שלא מחילים את הריבונות הישראלית בשטחים. אם הריבון הוא המפקד הצבאי, אז תיאור המצב ככיבוש מקבל לגיטימיות. אבל הבעיה היא לא בהלול, אלא תחושת הצדק שלנו. ברגע שאיבדנו את תחושת הצדק אנחנו באמת עלולים לאבד את העוגן המוסרי“.
אלדד גדל בשכונת רחביה בירושלים, ולמד בגימנסיה העברית בשכונה. לדבריו, בניגוד ל“נסיכים“ אחרים של הימין, מעולם לא נתקל בהתנכלויות על רקע ייחוסו המשפחתי ועמדותיו הפוליטיות. “אני זוכר במעורפל שהייתי צריך להיאבק על צירופו של יאיר שטרן ללוח הזיכרון של בוגרי הגימנסיה שנפלו במערכות ישראל“, הוא אומר.
“לא דברים גדולים. הפעם הראשונה שנתקלתי ברדיפה פוליטית הייתה בשנה השנייה ללימודי הרפואה, בבחינה בעל-פה בפרמקולוגיה. הבוחנים ראו את השם שלי, שאלו אם אני בנו של ד“ר אלדד, וכשאמרתי כן שאלו אותי על מנגנון הפעולה של משהו. אמרתי: 'אני לא יודע'. כשחזרתי הביתה והסתכלתי בספר, ראיתי שהמנגנון באמת לא ידוע. אז הרגשתי רדיפה פוליטית“.
אחד מתחביביו כנער ירושלמי היה שידור תסכיתי רדיו בתוכניות הנוער של קול ישראל. בין השאר דובב את דמותו של נילס הולגרסון, גיבור ספר הילדים של סלמה לגרלף, ההופך לננס ורוכב על גבי אווזי בר. “שנים אחר כך, כשכבר הייתי רופא ותיק, הרדמתי חולה והוא שאל אותי אם אני נילס“, הוא נזכר. “לא ידעתי אם זה טוב שהחולה שלי יידע שהמנתח שלו עף על ברווז; אם זה משפר את הביטחון שלו ברופא או לא. אז סימנתי למרדים שיתקע את המחט מיד, ולא עניתי על השאלה.
“גם כשהייתי סטודנט המשכתי להתפרנס מהגשה ועריכה של תוכניות ‘חתול בשק‘ (תוכנית רדיו לילדים ולנוער ששודרה ברשת א‘ בשנות השבעים והשמונים - י“ש). אפילו הבאתי את דויד גרוסמן להגיש בתוכנית כשהייתי העורך. הוא התחיל כמוני, כילד שמשחק בתסכיתים. מישהו שלח לי לא מזמן הקלטה של שנינו משחקים בתסכית ‘חיילי עופרת‘ של אורי אורלב. יש לי שני ספרי ילדים שכינסתי בהם סיפורים שכתבתי בתקופת ‘חתול בשק‘“.
את הקריירה הרפואית החל כבר בגיל 18, בלימודי העתודה. כשסיים את הכשרתו התגייס כמובן לחיל הרפואה, ונשאר בשירות במשך 25 שנה, עד שעמד בתפקיד קצין הרפואה הראשי. עמדותיו הפוליטיות נשארו תמיד בימין, אבל במהלך השירות הצבאי מעולם לא ביטא אותן ולא התעמת עם קצינים אחרים גם באירועים סוערים כמו פינוי סיני והאינתיפאדות.
“למזלי, בזמן פינוי סיני הייתי בתקופת הלימודים, ובהתנתקות כבר הייתי הרבה אחרי הצבא. כך שהדילמה של הפינוי נחסכה ממני“, הוא אומר, ומזכיר: “כח“כ בתקופת ההתנתקות, בהחלט תמכתי בסירוב פקודה לפינוי יישובים, ואפילו קראתי למרי אזרחי בלתי אלים. אני חושב שפינוי הוא פקודה בלתי מוסרית בעליל, שמנוגדת להיגיון ולצו הבסיסי של הציונות. אם יהודים מפנים חלק מארצם, הטיעון הבסיסי לזכותנו על הארץ נשמט. אז באמת אפשר לטעון שאנחנו חבורת גזלנים.
“בתקופת אוסלו הייתה פעם אחת שהתעמתתי עם עמיתים. הייתי קצין רפואה בפיקוד המרכז, ואני זוכר ששלחו אותנו לסדנאות על תפקיד צה“ל בעידן השלום. עד כדי כך הייתה גדולה התמימות. אלוף הפיקוד היה דני יתום. בכל שנה היינו מציגים תוכניות מול כל מיני סוגים של התקפות.
"במקרה, חודש אחרי שאנשי אש“ף נכנסו ליריחו, הגיע זמן העדכון השנתי של התוכניות. בדיון בפיקוד מגיע שלב השאלות ואני מרים יד: לפני שנה היינו פה והוצגה תוכנית למקרה שחמישים מחבלים מצליחים להסתנן מירדן ותוקפים. עכשיו נכנסו 5,000 מחבלים ליריחו. מה צריכות להיות התוכניות שלנו?
"אנשים חשבו שאני מדבר מתוך עמדה פוליטית, ואני התעקשתי: לא, אנחנו צריכים להיערך למצב הזה גם מבחינה צבאית, תהיה מה שתהיה העמדה הפוליטית. התשובה שקיבלתי בסוף הייתה: אנחנו כבר לא מגדירים אותם כאויב“.
סומנת בתור הקצין הימני?
“מעולם לא הרגשתי כך, אבל בדיעבד התברר לי שהייתה במערכת בדיקה של עמדותיי. אחרי שהלכתי לכנסת פגשתי שם פעם את ערן דולב, שהיה קצין הרפואה הראשי כמה קדנציות לפניי. הוא אמר לי: ‘אם הייתי יודע לאן תגיע, לא הייתי ממליץ עליך כששאלו אותי עליך. אמרתי שאתה בסדר גמור‘. שאלתי מי שאל, אבל הוא לא היה מוכן לומר לי“.
אלדד השתחרר מהצבא בשנת 2000, ומיד התקבל לעבודה כראש מחלקת פלסטיקה כירורגית בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים. כמה חודשים אחר כך פרצה האינתיפאדה השנייה, ופצועי הפיגועים – רבים מהם עם כוויות קשות ופצעי עור חמורים - התחילו לזרום לבית החולים. “כל חיי המקצועיים והאישיים התמודדתי עם פגיעות באנשים“, אומר אלדד, “כולל באנשים קרובים. אני בנוי כך שאני לא נשבר“.
כרופא בכיר, מה אתה חושב על פרשת הפרדת היולדות בבתי החולים?
“זה משהו שקיים כל הזמן. גם באיצטדיון כדורגל יפרידו בין אוהדי בית“ר לאוהדי סכנין, לא מתוך גזענות אלא כדי למנוע הפרות סדר. בבתי חולים אני לא זוכר אף פעם שמישהו הגדיר נהלים בנושא, כי היה שכל ישר של אחיות ומנהלים: אם מישהו מבקש לעבור לחדר אחר וזה אפשרי, אפילו אם הסיבה היא רק שהשני נוחר, עושים את זה. בתקופת הפיגועים זה התחדד, כמובן, לגבי שהות עם מחבל באותו חדר. השתדלנו תמיד לבודד אותם. במחלקה שניהלתי, אני לא זוכר אי פעם שחולה אמר לי שהוא לא מוכן שרופא ערבי יטפל בו.
“התחקיר של רשת ב‘ היה מתפוגג מן הסתם אלמלא תרם בצלאל סמוטריץ‘ את תרומתו, ועוד הביא את אשתו. יש דברים שאי אפשר לומר גם אם חושבים. זכותה של יולדת לא לרצות לשהות ליד מי שלא מתאימה לה, מכל סיבה, אבל ברגע שמצהירים על כך - שבצלאל לא יתפלא על התגובות“.
בתור רופא שאמון על שבועת היפוקרטס המחייבת טיפול בכל אדם, מה דעתך ביחס לירי במחבל פצוע, כמו בפרשת החייל מחברון?
“זה סיפור מורכב. אם אני הולך ברחוב ונתקל במחבל, אני צריך לירות בו. אבל אם רק פצעתי אותו, אני צריך לנסוע לבית החולים ולטפל בו. זו הפרדה מהותית, ובמציאות היא כמובן לא פשוטה. גם אני הייתי רוצה שהמחבל ימות, אבל אני לא יכול להיות התליין שלו“.
וההתנפלות על שר הביטחון?
“היה פה כעס על זה שפוליטיקאים התערבו בתהליך משפטי. עשו זאת כולם, מכל הצדדים, אבל שר הביטחון הוא שהתחיל בתהליך הבעייתי הזה כשחרץ את דינו של החייל ואמר שהוא עשה מעשה לא ראוי. בין זה ובין ציור כוונת על שר הביטחון רובצת תהום. אסור לקחת אדם שבאמת נתן את כל חייו למען ביטחון ישראל ולסמן אותו בכוונת, כמי שדמו כביכול מותר. מצד שלישי, גם לומר שאת הוראות הפתיחה באש לא יקבעו ראשי כנופיות זה מאוד בעייתי. לשרי קבינט אסור לחוות דעה על ההוראות, ואם הם מחווים דעה הם הופכים לראשי כנופיות?“
מעבר למקרים הנקודתיים, איך אתה מתייחס לאמירה שיש שחיקה כללית במוסר המלחמה הישראלי בשנים האחרונות, ואולי שחיקה כללית בנורמת השיח הציבורי?
“מי שמתבטאים כך לא מכירים את העובדות ומתרפקים בנוסטלגיה על העבר. הרמה המוסרית של לוחמי הפלמ“ח לא הייתה גבוהה מזו של לוחמי כפיר. אז היה אלתרמן אחד שכתב נגד הדברים האלה, וכולם מצטטים אותו, והיום יש הרבה יותר מאלתרמן אחד.
"הרגנו שבויים במלחמת העצמאות ובמבצע סיני ובמבצע ליטני ובמלחמת לבנון. תסתכל אילו דברים אנשי מפ“ם אמרו על בן-גוריון במלחמת העצמאות. הם קראו לו גזען ופשיסט; בן-גוריון, לא בגין. היום אנחנו במצב מוסרי הרבה יותר טוב, כי מתעורר מיד שיח ציבורי ויש ביקורת וגם ענישה. לא יודע כמה חיילים נענשו על פשעי מלחמה במלחמת העצמאות“.
ואתה לא מוטרד מהשתלטות הרוח הפופוליסטית על הרשתות החברתיות?
“צ‘רצ‘יל כבר עמד על מגרעותיה של הדמוקרטיה, שהיא שיטה מלאה חסרונות אלמלא ששאר השיטות גרועות בהרבה. אפשר להתרשם מחסרונות הדמוקרטיה בשיחה של רבע שעה עם המצביע הממוצע. הכלים הטכנולוגיים נותנים לקול ההמון, לווקס פופולי, עוצמה הרבה יותר גדולה. היא תמיד הייתה שם, אבל לא התרשמנו ממנה. פוליטיקאים שנונים תמיד ידעו להשתמש ברגשות האלה, של ‘תחתית החבית‘. היום אנחנו פשוט יותר חשופים אליהם. לדעתי, מה שיקרה הוא שהפוליטיקאים ילמדו להיות עוד יותר ציניים: לנצל לצורכיהם את הקולות האלה, ולהתעלם מהם כשלא ירצו בכך“.
הם יוכלו לרכב על גב הנמר לאורך זמן?
“כן, אם הם יהיו חזקים וחכמים. אם לא – הוא יטרוף אותם“.
אחרי שנרצח השר רחבעם זאבי (גנדי), יו“ר תנועת מולדת, קיבל אלדד פנייה מהרב בני אלון, שהחליף את גנדי בראשות התנועה, להצטרף לפוליטיקה ולהיות מס‘ 2 שלו בבחירות 2003. הוא נענה לאתגר, ועזב את בית החולים ועולם הרפואה למען הפוליטיקה.
אחת מפעולותיו הראשונות כח“כ הייתה היענות לבקשת משפחת זאבי וקידום החוק המנציח את מורשתו של גנדי באופן ממלכתי. לדברי אלדד, השידור של תחקיר “עובדה“ - שהציג את קשריו הפליליים של גנדי לצד טענות על מעשים מיניים חמורים - היה לגיטימי, כשלעצמו. ובכל זאת, המניעים שעומדים מאחורי השידור הם פוליטיים, לטענתו.
“רוב הדברים שנחשפו, כולל יחסיו הקרובים עם עבריינים, היו ידועים“, הוא אומר. “אבל המטרה של התחקיר לא הייתה חשיפת מידע חדש על גנדי, אלא רצון לפגוע בהנצחה הממלכתית שלו. מהבחינה זו, מי ששנא אותו בגלל הטרנספר ימשיך לשנוא אותו, אולי עם נימוקים נוספים, ומי שהעריך אותו ימשיך להעריך אותו, כפי שמעמדו של דיין בתודעה שלנו נקבע לפי פעילותו הצבאית והמדינית ולא לפי מעלליו עם נשים או שוד העתיקות.
“נפגשתי עם גנדי בסך הכול פעמיים בחיי. למפלגה נכנסתי שנה וחצי אחרי שהוא נרצח, ואז ביקשו ממני לדאוג לחקיקת החוק שינציח אותו. כבר אז טענו שלא ראוי לחנך למורשת של טרנספר. אבל החוק מגדיר בדיוק מהי המורשת שיש להנציח: מורשת ארץ ישראל, היסטוריה, גאוגרפיה. ההנצחה היא לא על רדיפת נשים או קשר עם עבריינים“.
עשר שנים כיהן אלדד בכנסת, ואת רובן עשה באופוזיציה. “האופוזיציה מאוד מתאימה לאישיות שלי – קל להגיד מה לא“, הוא אומר באירוניה. “התפקיד שהטלתי על עצמי בכנסת היה לעסוק ברפואה מונעת – למנוע הקמת מדינה פלסטינית. בשאר הזמן השתדלתי לטפל בחקיקה חברתית או בנושאים רפואיים. יש כמה חוקים בתחום הבריאות שעזרתי לקדם, כמו חוק השתלת איברים, שעשה כמה דברים טובים. אבל בשנתיים האחרונות הרגשתי שאני כבר לא מביא תועלת, ודי חוזר על עצמי“.
בחירות 2013 אכן הביאו לקצה את הקריירה הפוליטית שלו. הוא אמנם התמודד בהן, ואפילו איחד לשם כך את תנועתו, התקווה, עם תנועת עוצמה לישראל של ח“כ מיכאל בן-ארי, אבל השניים לא עברו את אחוז החסימה.
על השותפות עם בן-ארי הוא אומר: “תהיתי אם אני מביא תועלת להשקפת עולמי כשאני חובר למישהו שהצבעים שלו משדרים כהנא. בפועל כמעט לא היו לנו ויכוחים, כי הוא הבין את המגבלות שלי ואני הבנתי את שלו. במערכת הבחירות גם לא נתקלתי באנשים שצעקו ‘מוות לערבים‘. החיסרון העיקרי של החיבור היה שהוא פשוט לא פעל“.
כל שנותיך בכנסת היית בעמדת מיעוט, בקצה אידיאולוגי. מהנקודה הזו אתה יכול להבין את ההתנגדות לחוק ההשעיה, שמאפשר לח“כים להדיח בפועל ח“כ אחר?
“החוק הזה בסדר גמור. אני מסכים עם הביקורת של ליברמן שהוא לא ישים. הייתי רוצה שיהיה רוב ריאלי יותר: אולי לא 61, אלא רוב יותר מיוחס, משהו כמו 70 ח“כים. צריך גם לזכור שבמקום הח“כ המושעה או המודח ייכנס איש הרשימה שלו, שבאופן עקרוני משקף את אותה תפישת עולם, כך שאין פה חשש לעיוות דמותה של הדמוקרטיה“.
מאז שפרש מהפוליטיקה, אלדד “עושה לביתו“. לא במובן הטייקוני, חלילה, אלא במובן בסיסי יותר: הוא מתמסר להנאות החיים בחיק המשפחה – עם חמישה ילדים, ששלושה מהם גרים לצדו ביישוב כפר-אדומים, ו-18 נכדים. האחרון שבהם נולד רק לפני שבועיים.
בבית הזה, המשקיף לנוף המדבר המרהיב סביב ואדי קלט, אלדד מתמסר גם לתחביב הנגרות, ומלבד זאת הוא חזר לתחביב הישן שלו – הרדיו. בשנה האחרונה הוא מגיש תוכנית אקטואליה יומית בשותפות עם העיתונאי בן כספית, ברדיו 103 התל-אביבי. ארבע פעמים בשבוע הוא יורד לגבעתיים, בשעות אחר-הצהריים, לשדר את התוכנית, ונהנה מכל רגע.
והוא ממשיך גם בכתיבה. חוץ מספר העיון החדש הוא כבר השלים לאחרונה ספר נוסף, הפעם רומן – אם כי בכל זאת בעל אופי דוקומנטרי - שעניינו פרשות השחיתות של אהוד אולמרט. הוא מחפש מו“ל, והרבה אי אפשר לומר על הספר בשלב זה, אבל כשיתפרסם אין ספק שזו תהיה סיבה לבקש ממנו ריאיון נוסף.
לתגובות:
dyokan@makorrishon.co.il
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם