איך הפכה השואה לחוויה הנרקיסיסטית ביותר?
למען זכר המיליונים ובעיקר למעננו, כדאי להביט באירועי השואה בענווה. לא לארגנם לסיפור או לאידיאולוגיה או ל"שלנו", אלא דווקא לשמר את הכאוס שבה ולהחזירה "אליהם". לשמור מפני הכחשתה, לא בחרדת קודש אלא ביראת כבוד
בקיץ האחרון פורסם בכלי תקשורת מרכזיים שביום חם במיוחד באושוויץ התקינה הנהלת האתר מתיזי מים בכניסה, וזאת על מנת שהמבקרים יוכלו להתרענן. אחד המבקרים הישראלים באתר מחה נמרצות בטענה שהדבר מזכיר לו "מקלחות". האיש הגדיל ותיאר תחושת דז'ה-וו למראה אותן "מקלחות". מן הראוי לציין כי אותו אדם נולד כעשרים שנה לאחר שהאירועים, שהיו נושא הדז'ה וו, הסתיימו.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- נמאס לי להתנצל - אלו גם ימי הזיכרון שלי
- אפס ביחסי אנוש: למה פייסבוק החליטה לחסום אותי?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הכותרות זעקו: "חוסר רגישות!" ו"זעזוע!" כשהסב-טקסט הוא: הפולנים האנטישמים, מי הם שילגלגו עלינו שאבותינו היו פתאים להאמין שמדובר במקלחת? נראה להם מה זה זעזוע. נזדעזע כמו שאנחנו מזדעזעים מהשואה. חרדת קודש ונרקיסיזם השתלטו על זכרון השואה. זה לא תמיד היה כך.
מספר אירועים לאורך ההיסטוריה עיצבו בשבילנו את דמות השואה. הראשון - אסור לשכוח - השואה עצמה. בשנים הראשונות לאחר שהסתיימה מעמדה סבל מהדחקה וחוסר רצון לדעת, שהמשיכו בתקופת הוויכוח על השילומים, דרך משפט קסטנר שהעלה את התחושה שקרה משהו שאין לנו רצון להבין ולשפוט וקשור בעיקר לניצולים, ועד למשפט אייכמן, שבאמצעותו הפך בן גוריון את זיכרון השואה לחלק מכריע בנרטיב הישראלי תוך הבנת הכוח הפוליטי-מדיני שטמון בו.
בשנים שלאחר משפט אייכמן, חל פיחות זוחל בקרנה של השואה בתרבות הפופולרית. פיחות, לא עקב שכחה או פקפוק, אלא שחיקה והיעדר אירועי הווה. הווה שיגרום לבני הדור שאחריה להיות פעילים גם אם ברגשות אותנטיים של דחייה, כפי שהיה עד למשפט אייכמן, אמפתיה לניצולים ונקם בנאצים במהלכו.
בשנות השמונים, השבת עטרה ליושנה לא היה רק מנת חלקה של ש"ס שהפציעה, אלא גם של האייקונים הלאומיים. ניסיון כושל להשיב את עטרת הלהקות הצבאיות, שלא היוו כבר פקטור בתרבות הפופולרית, הקדים אך במעט את משפט דימיאניוק שלמעשה היה ניסיון ליצור הווה שואתי.
אך כפי שמערך הדימויים הכללי התערער בשנות השמונים, גם הביטחון בזהות איוון האיום לא היה משהו להתגאות בו. וכך, משפטו של פושע נאצי בשידור חי, הפך להתפלמסות אינסופית בשאלה מיהו האיש. כזו, שרק צופי השידורים החיים מהכנסת יכלו לשאת. גם בעולם מעמד השואה היה בשחיקה. כן, היה צורך להמציאה מחדש.
האיש שאבחן את הרגע הזה בהיסטוריה, בראשית שנות התשעים, היה סטיבן ספילברג. וכך, כשהבמאי היהודי החשוב בעולם עושה סרט שואה ש"לא נראה כמותו" - "רשימת שינדלר" הפך לא רק לסרט ששינה את פני ייצוג השואה בקולנוע, אלא גם לאירוע המכונן אותה מאז משפט אייכמן ועד ימינו.
אם במשפט אייכמן החלו ניצולי השואה ששתקו עד אז לספר עליה, ברשימת שינדלר מספרת עליה הוליווד היהודית באמצעות היהודי החשוב בה ואחד החשובים בעולם. לפתע, כל העולם חזר לדבר על השואה ונוצר לנו שוב הווה. כולם רצו להתקרב ולהרגיש אותה שוב באמצעות סרט בו ההיפר ריאליזם הספילברגי וההזדהות ההוליוודית גורמים לנו לרצות להיות שם איתם, לחוות את מה שהם חווים. ולהינצל. אם אפשר, על ידי שינדלר. והכי רצוי היה גם לשים אבן על קברו בסצנת הסיום של חיינו.
ברגע ההוא נולדה השואה כחוויה נרקיסיסטית. בד בבד עם ההתפתחויות התרבותיות, טכנולוגיות ופוליטיות כגון נפילת מסך הברזל, המסעות מלאי הפירוטכניקה הפטריוטית למחנות ההשמדה ועד לפייסבוק, שם כולנו "מזדעזעים", "נדהמים" ועושים לייקים לטלאי צהוב, היא הגיעה לממדי הקדושה והנרקיסיזם של ימינו.
השיח הפך לאני והשואה. הרשת מוצפת ביומני מסע בהם ה"אני" של בני הדור השלישי והרביעי הוא החשוב. מה אני מרגיש בעמדי מול המשרפות, מה אני מרגיש מול ערימות השיער, מה הרגשתי בטקס המרגש. "חזרנו למיידנק, חזרנו לאושוויץ בירקנאו".
הפקעה מוחלטת של השואה מנספיה וניצוליה לטובתנו, ממשיכי דרכם, ששומרים עליה באדיקות דתית ונעזרים בחוויות של הניצולים, אך רק כטראומה שלנו ואפילו כמקור לגאווה. להיות צאצא לנספה או ניצול עושה אותנו מיוחדים, איכשהו.
הפרקטיקה לשימור השואה החליפה את אירועי המקור עצמם וסטייה מהזרם המרכזי בשיח הוא חילול הקודש. את תוצר הלוואי הזה של רשימת שינדלר, זיהו שני יהודים אמריקנים אחרים, ג'רי סיינפלד ולארי דייויד. באחד הפרקים ב"סיינפלד", אמו של ג'רי נוזפת בו נמרצות כשמתחוור לה (על ידי ניומן) שג'רי התנשק עם בחורה במהלך הקרנה של 'רשימת שינדלר'. הוא לא פגע בזיכרון השואה אלא יותר מכך, הוא פגע בקדושת האירוע השואתי החדש. חילול קודש כמו מתיזי מים באושוויץ. כל דבר כבר יכול לגרות דז'ה-וו של אושוויץ גם אם לא היינו שם. במיוחד אם לא היינו שם.
לפני כמה חודשים כולנו "הזדעזענו" משימוש שעשו חרדים בטלאי הצהוב ובחליפות הפסים השואתיות במהלך הפגנה. למה כל כך "הזדעזענו"? והרי, אבותיהם של החרדים גם הם הובלו לגזים בדיוק כמו אבותינו. האייקון הזה שלהם בדיוק כמו שלי. הם רצו לומר באמצעותו – אנחנו נרדפים, פשוט. אבל אנחנו צעקנו געוולד ולא הקשבנו למה שרצו לומר.
קטונתי מלהיכנס לנעלי ניצולי מחנות אבל אני מניח שאילו ראו את מתיזי המים, הם היו רואים פשוט מתיזי מים. עבור חלקם, חליפות הפסים היו גם בגדי החופש שלבשו בחודשים שלאחר שחרורם. למרבה הצער השואה כבר לא שייכת להם אלא לנו, שצועקים אותה, מתגוננים, תוקפים ומגדירים עצמנו באמצעותה.
למען זכר המיליונים ובעיקר למעננו, כדאי להביט באירועי השואה בענווה. לא לארגנם לסיפור או לאידיאולוגיה או ל"שלנו", אלא דווקא לשמר את הכאוס שבה ולהחזירה "אליהם". לשמור מפני הכחשתה, לא בחרדת קודש אלא ביראת כבוד. ובשקט. בעיקר בשקט. ואם כבר מזדמנים לשערי אושוויץ, מקלחת קרה לא יכולה להזיק.
אקו"ם