חוק ההסדרה חוקתי וניתן להגן עליו בבג"ץ
באותה מידה שמכנים את החוק הזה "חוק עוקף בג"ץ" ניתן לומר שבג"ץ הוא זה שעוקף את חוקי המקרקעין בישראל, כאשר הוא מעניק זכויות בקרקע לפלסטינים ללא הוכחת בעלות
חוק ההסדרה הוא למעשה חוק ההשוואה; חוק השוואת הזכויות במקרקעין בין אזרחי ישראל בישראל הקטנה, לבין אזרחי ישראל ביהודה ושומרון.נתאר מצב שבו נבנה בניין בישראל, על קרקע לא מוסדרת, מתוך הנחה שגויה שמדובר באדמות מדינה ולימים הגיעו יורשים של בעל הקרקע והוכיחו שהסב קנה את השטח שעליו בנוי הבניין וכעת דורשים את הקרקע חזרה. ברור שאי אפשר לנסר את הבניין ולהעביר אותו לקרקע אחרת ומטבע הדברים, שווי הבניין עולה לאין ערוך על שווי המקרקעין בטרם נבנה עליו בניין. לכן חוקק סעיף 23 בחוק המקרקעין החל על מקרקעין לא מוסדרים ובו שמורה הזכות למי שבנה בתום לב במקרקעין של הזולת לשמור על זכויותיו במבנה ולפצות את בעל הקרקע. חוק ההסדרה עושה בדיוק את אותו דבר ומחיל את הסעיף הזה גם ביו"ש.
מדינת ישראל יזמה את ההתיישבות בעמונה לפני 20 שנה, בהיותה גבעת טרשים נטושה וזאת בשל סמיכותה לישוב עופרה ומיקומה האסטרטגי והשקיעה בפיתוח המקום בתום לב, מתוך הנחה כי מדובר באדמות מדינה. משפחות התיישבו שם, נולדו ילדים, נבנו בתים, גנים ובתי כנסת, המדינה פיתחה את היישוב וסללה כבישים. ואז, ביום אחד בהיר, שנים רבות לאחר הקמת היישוב, פנו ארגוני שמאל למפקד האזור, בשם פלסטינים שטוענים לבעלות על חלקות המקרקעין בעמונה ודרשו את הריסת המבנים. בסופו של יום, לאחר שהוצאו צווי הריסה והוגשו עתירות לבג"ץ, ניתן פסק דין סופי שקבע, כי ללא קשר לשאלה האם העותרים הינם בעלי הקרקע, אם לאו, היות ומדובר בקרקע פרטית יש להרוס את המבנים ולפנות את היישוב.
נזכיר, כי גם במגרון ובמקומות אחרים, כאשר התוצאה בבג"ץ הייתה פינוי, העותרים הפלסטינים ממילא לא קיבלו חזקה או שימוש בקרקע שפונתה וזאת בשל הימצאותה בתוככי התיישבות ישראלית ולמעשה, המרוויחים היחידים מהעתירות הללו הינם ארגוני השמאל הקיצוני שמטרתם אך לעקור את ההתיישבות היהודית ביו"ש.
במדינת ישראל דבר כזה לא היה קורה.
הגיע העת להתייחס לאזרחי ישראל ביו"ש כאזרחים מסוג א', לא ב'.
זה בדיוק מה שחוק ההסדרה מנסה לעשות, ואפילו למעלה מזה. הפיצוי המוענק לבעלי הקרקע אם יאותרו ותוכח בעלותם, הוא 125% משווי הקרקע, היינו מעבר לפיצוי הראוי הקבוע בחוק המקרקעין. יתרה מזאת, בחוק ההסדרה המתוקן ניתן מענה גם לשאלה המדינית של עתיד השטח ונקבע כי הפקעת הקרקע הינה זמנית עד להסדר מדיני.
אם נבחן את תנאי חוק ההסדרה לעומק נגלה שהוא עומד בתנאי פסקת ההגבלה כפי שמופיעים בחוקי היסוד, ולכן עמדת הפורום המשפטי למען ישראל הינה, כי החוק חוקתי וניתן להגן עליו בבג"ץ: החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כביתו של העם היהודי; החוק מיועד לתכלית ראויה כי הוא שומר על זכויותיהם של מי שהתיישבו במקום בתום לב. התכלית היא ראויה גם משום שהקרקע תמשיך להיות מנוצלת לטובת אותם מתיישבים. בפינויים קודמים כאמור, הקרקע נותרה שוממה ועזובה משום שלא הותר לפלסטינים להיכנס לשטח מסיבות ביטחוניות. החוק הוא במידה שאינה עולה על הנדרש משום שהוא קובע פיצוי מוגדל והוא גם זמני.
בג"ץ פסק את מה שפסק על בסיס המצב החוקי שהיה קיים בשעה שהוגשו העתירות לבג"ץ. הממשלה כעת רוצה לשנות את המצב החוקי ולהתאימו למצב בישראל, בטרם מומשו צווי ההריסה וזה לגיטימי לחלוטין. באותה מידה שמכנים את החוק הזה "חוק עוקף בג"ץ" ניתן לומר שבג"ץ הוא זה שעוקף את חוקי המקרקעין בישראל, כאשר הוא מעניק זכויות בקרקע לפלסטינים ללא הוכחת בעלות בקרקע.
משמעותה הבסיסית של הפרדת רשויות הינה, שהממשלה צריכה למשול, הכנסת צריכה לחוקק חוקים ובג"ץ צריך לשפוט ולא לנצל את הוואקום החוקי ביו"ש כדי להפוך עצמו למחוקק על.
היועץ מנדלבליט הוא משפטן ראוי ומוכשר, וזכותו שלא להגן על עמדת הממשלה בבג"ץ, במקרים חריגים כאשר הוא סבור שחוק אינו חוקתי. אולם במצב כזה, הממשלה מחויבת לדאוג לייצוג ראוי לעמדתה בבג"ץ, אם וכאשר תידרש לכך. זה בדיוק מה שקרה בבג"ץ תעודות הכשרות. היועץ לשעבר וינשטיין הודיע לבג"ץ כי הוא תומך בעמדת העותרים וכי הגדרת המילה "כשר" אינה נתונה באופן בלעדי לרבנות הראשית. שופטי בג"ץ לא קיבלו את עמדתו של היועץ כעמדת המדינה אלא כעמדת היועץ עצמו ודרשו ייצוג משפטי מטעם המדינה, קרי מטעם הרבנות הראשית וכך היה. פסק הדין שהתקבל לבסוף אימץ את עמדת הרבנות ודחה את עמדת העותרים ועימם היועץ. זו דוגמה חשובה לתוצאה שאפשרה לממשלה למשול ולבצע את תפקידה גם בניגוד לעמדת היועץ.
אנחנו בפורום המשפטי מתכוונים לעמוד לצד הממשלה עד להשלמת תהליך החקיקה ונסכים לייצג את המדינה בבג"ץ בהגנה על חוק ההסדרה, ללא כל תמורה.
הכותב הינו יו״ר הפורום המשפטי למען ישראל
אקו"ם