זקנים, תעזבו את בני הנוער במנוחה
הנוער הישראלי מותקף לאחרונה מכל כיוון אפשרי: מה בדיוק אתם עושים בפולין, מי הרשה לכם להשבית את בתי הספר ואיך העזתם להפריע לראיון טלוויזיוני בכנרת. רדו מהם. הנוער הזה הוא אנחנו, רק בגרסה שעוד לא הספיקה להתקלקל
בשנה שעברה השתתפתי לראשונה בחיי במסע לפולין. בישיבה התיכונית שבה למדתי כנער לא נהגו להוציא משלחות תלמידים למדינה זו, וכשהציעו לי להשתתף במסע כזה כעיתונאי על סף גיל ארבעים, מיד הסכמתי לבצע את המשימה שבמקביל גם תמלא אצלי את החסר.
באחד מימי המסע הגענו ליער הילדים שליד העיירה טרנוב. זו אחת מאותן נקודות חובה בכמעט כל מסע של תיכוניסטים ישראלים באשר הם. במעבה היער, מסומנים בגדרות, דוממים להם כמה בורות הריגה. אין זו אושוויץ ולא מיידנק. כאן לא הייתה מפקדת מחנה שתיעדה הכול ובמדויק. אין פה שריד בנוי, גדר תיל או מגדל שמירה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דגנרלים, תפס תפסיקו לקשקש ותתעסקו בביטחון
- מה קורה כשפקידי האוצר עובדים על ח"כ גפני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
''שוב עלתה הקינה השמיימה על אודות הנוער ההולל שלנו, שרק רוצה לבלות ולהרוס בתי מלון בקרקוב''.
צילום: יוסי זליגר
יער הילדים הוא אפילו לא טרבלינקה, שכמעט דבר ממנה לא נותר אך עובדת היותה מחנה מסודר וממוסמך מאפשרת לדעת בדיוק מה קרה כמעט בכל יום בתקופה הקצרה להדהים שבה פעלה – שנה וחודש בלבד.
יער הילדים הוא במידה רבה יער הדמיון. כאן באים לידי ביטוי, ובמידה החזקה והעוצמתית ביותר שניתן לתאר, ההכנה הנפשית שנעשתה לתלמידים לפני בואם לפולין, ובעיקר הצורה והאופן שבו תופסים מדריכי הקבוצות את תפקידם ואת תפקיד המסע. התלמידים בקבוצה שאליה הצטרפתי, מישיבת 'בני-עקיבא' במודיעין, יצאו מיער הילדים שונים לחלוטין מהתלמידים שנכנסו אליו כמה שעות לפני כן.
מדריך הקבוצה, הרב שלום מלול, לקח את הוראת השואה והנחלתה לדור הבא כמשימת חייו, וכך נראתה גם ההדרכה שהעביר ביער הילדים: סוערת, מלאת פרטים מצד אחד ורגשית מצד שני, עשירה במסרים ונוטפת אמונה. הוא חדר ללבבות תלמידיו באמצעות עזרים שונים שאולי במקום אחר היו נחשבים לקיטש, אבל כאן פשוט עשו את העבודה באין דבר ממשי אחר להיאחז בו.
בשלב מסוים הגיעה ליער קבוצה אחרת. ניגשתי ועמדתי קרוב אליה. עמד שם מדריך שסיפר את קורות היער בתקופת השואה. הסיפור היה שונה, ואף לגיטימי בהתחשב בדעות השונות שניטשות במחקר על מה שקרה כאן. לא זו הייתה הבעיה: העניין היה שהמסרים הועברו לתלמידים ביבושת שהתאימה לסיור במפעל שבבים. הדיווחים היו פלקטיים וחסרי רגש.
התלמידים, באופן הכי טבעי שבעולם, הקרינו בחזרה בתמונת מראה מדויקת את מה שהועבר להם. חלקם זזו באי נוחות הגובל בשעמום מצד לצד, חלקם הסתכלו מדי פעם בשעונם כדי לראות מתי כבר חוזרים לאוטובוס הממוזג. הם חזרו אליו, והשאירו מאחוריהם את יער הילדים.
נזכרתי בסצנה הזו השבוע, כששוב עלה לדיון נושא המסעות לפולין. פעם נוספת נישא הנהי ועלתה הקינה השמיימה על אודות הנוער ההולל שלנו, שרק רוצה לבלות ולהרוס בתי מלון בקרקוב, לקנות אלכוהול בדיוטי-פרי וכמובן לחזור משם כשהוא לאומן יהודי עד קצות ציפורניו. זה אותו הנוער שהשבית השבוע את בתי הספר בדרישה לבטל את ביטול הטיולים השנתיים ולשחרר טסטים שתקועים כבר חצי שנה, ולא מאפשרים לו להוציא רישיון נהיגה.
"גם כן נוער נהנתן גידלנו לנו", רטנו זקנים בגילי, ואף צעירים ממני, "ממש מצוקות מצאו הבנדיטים להילחם עליהן". כן, זהו גם בדיוק אותו הנוער ששבוע קודם נצלב על שהעז למנגל בכנרת ולחלל את שם קודשו של רפי רשף בשירת 'עם ישראל חי' מול המצלמה.
הנוער הזה הוא אנחנו, רק בגרסה שעוד לא הספיקה להתקלקל, שעוד יודעת שמחת חיים מהי. זו גרסה מוקדמת ובריאה בנפשה שלא מוכנה עדיין להכפיף את רצונותיה וחייה לכללי הטקס קפוצי הישבן שניסח מישהו מעולם המבוגרים העצוב והמדכא. הנוער הזה, שבעוד רגע יעלה על מדים ויגן עלינו בשנתנו הערבה, צריך בסך הכול טיפה הכוונה - לא בצקצוקים אינסופיים, אלא בדוגמה אישית שלנו כלפי עצמנו וכלפיו.
נער או נערה שנוסעים לפולין מתרגשים מהמון דברים. לרובם זו הפעם הראשונה שהם יוצאים לחו"ל, אחת הפעמים הראשונות במלון. צריך הרבה עבודת הדרכה כדי שמסע כזה יהפוך למשמעותי. ראיתי במו עיניי – נוער שמקבל את ההדרכה הנכונה חוזר משם טעון במשמעות וערכים שלא יסולאו בפז. אם זה לא קרה, לא הם אשמים. חפשו את המדריך שרק ניסה לסמן וי, את המדריכה שהחליטה שבנסיעה באוטובוס ממיידנק לליז'נסק יבצעו קריוקי של שירים עבריים במקום לעורר דיון מהותי ועמוק על מה שראינו לפני כמה דקות.
הנוער הזה חכם, והנוער הזה מצוין. הוא יודע הרבה יותר ממה שאנחנו ידענו בגילו. הוא גם מתוחכם יותר מאיתנו, ורגיש לא פחות מאיתנו, וכן – יודע גם לעמוד על שלו יותר טוב. מי בדורנו היה חושב להשבית את בית הספר כדי לקבל טסטים, ושכל המדינה תדבר על זה?
מתי הפכנו לחבורת זקנים שמביטה אחורה בזעם ומנפנפת עם מקל הסבא שלה כלפי השמנדריקים? מה גורם לנו לקחת את הדור הבא ולהשמיץ אותו בכל הזדמנות? התשובות ברורות והן עוברות מדור לדור: קצת קנאה, קורטוב התנשאות, כמה גרגירי מרירות על החיוך המתמיד שעל פניהם.
אז הנה הצעה לסדר היום בכינוס הבא של בית האבות הווירטואלי שבו חברים בני גילי וסביבותיו: בואו נרד מבני הנוער. ואחרי שנרד מהם, נלמד להמריץ אותם ולהאדיר אותם, להאמין בהם ולתת להם אחריות. בשבוע הכי ישראלי שיש, בין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות, זה אולי המעשה הכי יעיל שאנחנו יכולים לעשות כדי לבנות כאן עוד לפחות 68 שנים מוצלחות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם