גם לדור השני מותר לשתוק
אצלי בבית כן דיברו, כתבו, פיסלו, בכו. אבא דאג שזכרון השואה לא יימחה - אבל אני בחרתי לשים הכל בצד ולטרוף את החיים. רק היום, מהמקום החזק, מותר לי להסתכל אחורה ולהיזכר בזוועות. עכשיו הזיכרון הזה כבר לא יחליש אותי
הנרטיב השולט בקרב בני הדור השני לשואה הוא שההורים הניצולים לא סיפרו את סיפורי הזוועה ובחרו בשתיקה, בהדחקה ובהתעלמות טוטאלית מהעבר. ילדי הדור השני בגרו והפכו להורים ומצאו את עצמם עם פיסות מידע ללא יכולת לפצח את הקופסאות השחורות שבלב ההורים.
עוד כותרות ב-nrg:
• כשגיליתי את האמת על הדוד שנעלם: חייל ב-ss
• גאה להיות עקשן בן עקשנים, בזכות זה אני חי/ טור אישי
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עם השנים החלו בני הדור השני לדובב את ההורים הניצולים מתוך חרדה עצומה שהסיפורים ייקברו לעד והמורשת לא תועבר לדורות הבאים. תחקירנים, הקלטות, עבודות שורשים, ערבי משפחה וכל הדרכים הגלויות והנסתרות היו האמצעים לדובב ולשמוע ולספר את אשר קרה והיה בשנים הנוראות הללו.
מרבית חבריי עסוקים בכך ב־30 השנים האחרונות. אני לא. אני דור שני ששותק. דור שני שלא מדליק רדיו ולא צופה בטלוויזיה ביום השואה. גם לא בוכה ביום השואה - העין יבשה. אני לא עשיתי ערבי שורשים ולא הקלטתי את ההורים מדברים.
כי אצלי כן דיברו. אצלי כתבו, פיסלו, בכו. אבא הקים ועד פעולה של ניצולי העיירה מיזוץ', אשר נפגשו אחת לשבוע ודנו כיצד לשמר את הזיכרונות. הוא דאג להביא את הגרמני שסייע להם להתחבא ביערות ואירגן מצעד של הניצולים בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, והגרמני ששמו גרייבה נטע שם עץ. אבא, באצבע אחת, בעזרת "טיפקסים רבים" ומכונת כתיבה אחת, כתב עשרות רבות של עמודים, ובהם תיעד בפרטי פרטים את הקורות אותו וכל אחד ואחת מבני משפחתו ומבני העיירה שנרצחו.
אבא ישב לילות כימים ומילא עשרות דפי עד על כל הנספים והנציח אותם בארכיון יד ושם. הוא אירגן קבוצה שגייסה כספים להקים את היכל ווהלין בגבעתיים, דאג לקיים שם בכל שנה אזכרה לזכר הנרצחים ואף הכריח אותנו בתור ילדים להשתתף באזכרות, למורת רוחנו.
הבית היה תמיד מלא באנשים שכל משימתם הייתה לזכור ולא לשכוח, ואמא הכינה להם עוגיות טריות ליד כוס התה. אבא השאיר לנו קלף כתוב על ידי סופר סת"ם שבו מופיעים כל שמות נרצחי משפחתו, משפחת קופיט, ומהמשפחה של אמא, משפחת צירקל. מצבה לכולם. ועל הקלף באותיות ענקיות: "רק הישמר לך ושמור את נפשך מאד פן תשכח".
ואני בחרתי לשתוק. אני בחרתי לשים הכל בצד ולטרוף את החיים. הוא תיעד, הוא שימר, הוא הזכיר לנו לא לשכוח והוא עשה בשבילי את כל העבודה. ילדיי לא שמעו ממני ולו סיפור אחד. בתור נערה בחרתי לקרוע את העולם ולחיות את החיים הטובים. לרוץ קדימה ולכבוש כל פסגה אפשרית. לא ליפול, לא לבכות, לא להיות חלשים. לנצח, לנצח לנצח!
והיום זה צף. כל יום זיכרון לשואה ולגבורה פותח מנעולים ומחשבות. אנו בתהליך מואץ של מעבר משואה לתקומה. מהמקום החזק הזה אפשר ומותר להסתכל אחורה ולהיזכר בזוועות. עכשיו הזיכרון הזה כבר לא יחליש אותי. הפחד חולף לו. ואפשר גם להזיל דמעה, להרים מסך ולהציץ לתוך הזוועות דרך הסדק שנוצר. עוד לא לפתוח הכל. לאט לאט, לא בבת אחת, אבל במשפחתנו הכל כבר אפשרי.
• הכותבת היא מנכ"לית קבוצת "ישראל היום", בעלי nrg.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם