מתעסקים רק באיך: המסעות לפולין מתפספסים
הוויכוח על המסעות לפולין הוא סימפטום לשאלה העמוקה יותר: האם לקח השואה הוא פרטיקולרי או אוניברסלי. אי אפשר להאשים מי שנאלצו לשתוק כשבנם הקטן נורה בראשו, אבל גם אין להפוך פסיביות וחוסר אונים לאידיאה
בקרמטוריום של מחנה ההשמדה מיידנק ניצבת אמבטיה חלודה, ששימשה את אנשי האס־אס הממונים על המשרפה. אמבטיה בעלת מערכת אינסטלציה ייחודית, שיר הלל ליעילות הגרמנית המפורסמת. מי האמבטיה זרמו בצינורות שהתחממו באש התנורים שבהם נשרפו גוויות היהודים. מאז שעמדתי לידה, האמבטיה הזו מסמלת עבורי את גרמניה הנאצית. אנדרטה לרוע השטני, ליעילות הצינית, לעובדה שהיהודי נוצל עד תום. רכושו נשדד, כבודו נרמס, שערו נגזז, שיניו נעקרו, וגופתו שימשה כחומר בעירה לתענוגות הספא של אנשי האס־אס.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דגנרלים, תפס תפסיקו לקשקש ותתעסקו בביטחון
- מה קורה כשפקידי האוצר עובדים על ח"כ גפני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני מספר על האמבטיה לחנן, נהג הג'יפ ששכרנו בפסח לטיול בהרי אילת. אמו המנוחה של חנן הייתה ניצולה ממיידנק. אנחנו עומדים מול הגבול המצרי ומדברים על דאעש ומה שהם מתכננים לנו. ואז חנן מספר לנו שהוא ילד מעץ.
למה ילד מעץ? אמו הוברחה ממיידנק על ידי גוי חסיד אומות עולם, ומצאה מקלט בקרב חיילי הצבא האדום. מאוחר יותר היא נשלחה לסיביר, וכמו ניצולים אחרים נבדקה על ידי רופא צבאי. היא שקלה 35 ק"ג, והרופא הצבאי אמר לה שלעולם לא תוכל להביא ילדים לעולם. "רק ילד מעץ יכול להיות לך, רק פינוקיו", קבע. חנן מקיש באצבעו על זרועו ואומר: "אני ילד מעץ, אז אתה חושב שיש מישהו בעולם שיכול לנצח ילדים מעץ"?
לחפש את הלמה
לפני שנתיים לקחתי חלק במסע לפולין עם שר החינוך דאז, הרב שי פירון. מסע שתכליתו הייתה עיון ובירור על קיומם של מסעות בני הנוער לפולין לאחר שני עשורים של יציאה למסעות הללו. חשוב להדגיש: לא נפשם הרכה של הילדים עומדת במוקד הדיון, אלא הסוגיה הפוליטית. הילדים הם מסך עשן, צבעי הסוואה להתנגדות למסעות.
כלומר, אם אני מבין נכון את רוב כותבי 'הארץ' בשבתם על כס הנאורות והאוניברסליזם, המסעות לפולין הן טיולי שטיפת מוח, ניסיון של מערכת החינוך להעביר את הנוער סדנה של אינדוקטרינציה לאומנית. המסעות הן סימפטום של כיב מדמם וותיק: מהו לקח השואה? פרטיקולרי או אוניברסלי? עם לבדד ישכון, או מסר גלובלי הומניסטי? והאם טיסת F-16 מעל פולין היא סמל לתחיית האומה, או אקט אינפנטילי? דעתי בנושא ברורה. אני פרטיקולרי בדמי, בשרי וחלבי.
מעל ראשי בחדר העבודה מונח ספר אימה, מפחיד פי כמה מכל ספרי סטיבן קינג שאני כל כך אוהב לפחד מהם. 'בלב הגיהינום', יומן בזמן אמת של איש הזונדרקומנדו באושוויץ, זלמן גרדובסקי, שרשם על פיסות נייר עדות חיה מהגיהנום והטמין אותן באזור המשרפות. אני קורא בו טיפין טיפין, ומצטמרר מאימה ומזעם.
אבל לפני שנתיים, על הרמפה באושוויץ, כששוטטתי בין הלאגרים בעודי מתקדם לעבר תאי הגזים שהנאצים פוצצו במנוסתם, קרסתי. המערכת הרגשית שלי הגיעה לשיא. שבוע אחרי המסע לפולין, התפוצץ לי התוספתן. רק באיחור אני מבין שבאושוויץ הבנתי את האיך, אבל אין שם את הלמה. כל עוד המסע לפולין מבוסס על האיך הטכני ועל קתרזיס רגשי מטורף - שבעיניי הוא קצף על פני המים - משהו חסר. בלי חריטה אינטלקטואלית משמעותית, בלי עיסוק בשאלות יסוד, המסע מתפספס.
ומהן שאלות יסוד? למשל הסיפור הבא. גיל קליימן הוא חבר טוב שלי, קצין משטרה בדימוס. אחרי שירות במג"ב וביחידות חבלה הוא למד משפטים והוצב ביחידה המשטרתית לחקר פשעי הנאצים. מעט לאחר משפט דמיאניוק, בעקבות נפילת הגוש הקומוניסטי ופתיחת הארכיונים שם, החל מאמץ אחרון ללכוד פושעים נאצים ומשתפי פעולה.
במשך כמה שנים התנהל מסע מאומץ של גופי חקירה אירופיים ואמריקנים כדי לאתר פושעים נאצים שהיגרו למדינות השונות בשם בדוי. משטרת ישראל הקימה יחידה שתפקידה לגבות עדויות מפי ניצולים ולסייע למשטרות זרות בתפיסת נאצים. עבודה סיזיפית עם הרבה ניירת. תיוק עדויות, הצלבת עדויות, תרגום. מדי פעם יצאו לגבות עדות מניצולי שואה. זקנים רדופים, חיים על זמן שאול. שעון החול מתקתק.
יום אחד נשלח גיל לגבות עדות מיהודי קשיש, יליד ליטא. בשבע בערב מתייצב גיל בבית העד. שכונה צפון תל־אביבית, דירת שלושה חדרים צנועה. גיל מצויד בחבילת צילומי פוטו־רצח של משתפי פעולה המכונים "ועוזריהם".
אשת העד פותחת לו את הדלת ומובילה אותו לסלון. העד יושב על כורסה, שמיכה על הברכיים, הטלוויזיה צועקת. האישה נכנסת למטבח אבל נשארת בהאזנה, מציצה מדי פעם. הזקן מתבונן בתמונות אבל לא מזהה פנים מוכרות. גיל מציע לו שיעלה כל מה שהוא זוכר מהכיבוש הנאצי. העד מתחיל לדבר. מונוטוני. מביט בטלוויזיה. השנה היא 1942. הליטאים לא סתם משתפים פעולה עם הנאצים, הם מאושרים לשתף פעולה. כמעט כל יהודי ליטא מושמדים, בלב חפץ ובזרוע נטויה.
אחרי כמה דקות העד מגיע לפואנטה. בוקר אחד, הוא מספר, שכן גוי בא להזהיר אותו מפשיטה של גרמנים ומשתפי פעולה. אשתו בעבודה, והבן הקטן איתו בבית. הזקן מדבר ומחזיק את השמיכה כאילו עוד רגע הוא נופל. השכן מציע לשלוח את הילד ליער עד יעבור זעם. האב לוקח את בנו ומפציר בו להתחבא ולחכות עד שיבוא לקרוא לו.
הזקן מדבר על הילד, הבן שלו, אבל לא מציין את שמו. הילד רץ ליער, והעד מספר לגיל שהוא התחבא בגומחה סודית במדרגות בית השכן וצפה לרחוב. מתפלל שאשתו לא תיתפס. הגרמנים נכנסים בשיירה של רכבים משוריינים, הוא זוכר אופנועי סירה, הרבה רעש. בקול מונוטוני הוא סיפר כיצד משתפי הפעולה הליטאים מסתובבים בעיירה וצדים יהודים שצועקים לשמיים אבל לא מקבלים תשובה. הם יורים ביהודים כמו בכלבים שוטים. הגרמנים מעשנים סיגריות ומשגיחים מהצד. הם לא מתלכלכים.
עוברת שעה וחצי, מספר העד, ופתאום הוא רואה את בנו הולך ברחוב לעבר הבית. כנראה השתעמם ביער. אולי פחד. מהעבר השני הוא רואה את משתפי הפעולה מתקרבים. הוא צריך להחליט מהר מה לעשות. הוא רוצה לצעוק לבן שלו שיברח, אבל... הוא לא יוצא. הם תופסים את הילד ותוקעים לו כדור בראש. ילד בן חמש או שש. הוא לא זכר בן כמה בדיוק. גיל שואל אותו לשם הילד והזקן משתתק, ידיו רפויות על השמיכה, עיניו כבויות. האישה נכנסת לסלון. בוכה. גיל חשב שהיא לא שמעה אי־פעם את הסיפור. היא מוציאה את גיל מהבית. משם הוא הולך להשתכר, ומחליט שהוא עוזב את התפקיד. כבד עליו.
"אתה מבין את היהודי"? הוא אומר, "הוא ראה מהמחבוא איך יורים בבן שלו, ולא קם. אבל לך תשפוט אותו... לבד בעולם, בלי גב של מדינה עם צבא, קומנדו ופצצת אטום. בלי אלוהים, בלי נשק, רק גורל יהודי מחורבן בפקל'ה. כל החיים זה יחזור אליו. לא מספר לאף אחד. לפעמים אתה מבין שעם כל החרא במדינה, יש לנו פה משהו".
גדול הרבנים הליטאים בדור האחרון, הרב שך זצ"ל, אמר פעם: "אשרינו שאנו מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים". לכאורה מופת של מוסר יהודי, הומניזם צרוף. שמאלנים מתים על זה. אבל קחו עובדה. בפרעות ת"ח ות"ט, הב"ח ענה לשואלים שתהו אם לתינוק שבוכה במחבוא ועלול להביא לגילוים יש דין רודף ומותר להורגו.
שו"תים שחזרו כמעט מילה במילה בזמן השואה. עם הנרצחים הנאצל נאלץ להרוג את ילדיו כדי לשרוד. אי אפשר להאשים אותם, אבל גם אי אפשר להפוך פסיביות וחוסר אונים לאידיאה.
השבוע התפרסם ב'יתד נאמן', ביטאון היהדות הליטאית, טקסט שהאשים את מדינת ישראל כגורם לאנטישמיות בעולם. זוהי כפיות טובה, יריקה לבאר שממנה הם שותים.
אקו"ם