אמאל'ה, ג'וק, ועוד אחד שנראה כועס
אני מוצא נקודת תצפית במיקום הגבוה ביותר בחדר - כלומר נעמד על הספה מבועת, ומחכה שהוא יעשה טעות. תיאור של קרב מתוחכם בין מוח של חרק ובין מקק
שעת אחר צהריים קסומה בלב לבו של הג'ונגל העירוני המכונה תל־אביב. במרכז דירה קטנה שוכב בסלון קטן עוד יותר זכר בוגר בן 33. לצדו של הזכר מתהולל עולל צעיר בן עשרה חודשים. הנקבה השלטת עדיין לא שבה הביתה מהאוניברסיטה, ולכן באותו היום מופקד גורלו של העולל בידי הזכר. הכול מתנהל על מי מנוחות, והעולל מתחיל אפילו לגלות סימני עייפות. העובדה הזו משמחת מאוד את הזכר הבוגר, והוא מדמיין איך בעוד כמה דקות יעבור העולל ממצב פעיל למצב "מרייר על כרית", ואיך יוכל הוא לנצל את הזמן שיתפנה לעשיית שום דבר.
אבל אז, ברגע אחד, הכול משתנה. לזכר נדמה שהוא קולט משהו נע במהירות על גבי השטיח בסלון, אך הוא מעדיף להדחיק. פחדיו הידועים ממפגשי עבר עם האויב מתחילים לבעבע בקרבו, אך הוא משכנע את עצמו שמדובר בצל עץ הדקל הצומח מעבר לחלון.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דגנרלים, תפס תפסיקו לקשקש ותתעסקו בביטחון
- מה קורה כשפקידי האוצר עובדים על ח"כ גפני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הוא חוזר להביט בעולל ולפתע מבחין שוב בתנועה מהירה על השטיח. הוא מאמץ את עוללו לחיקו ומתרומם אחוז בהלה, מזיז את כרית הנוי במהירות ומתמלא אימה. מולו עומד אויב מוכר, אכזר וחסר רחמים: ג'וק.
אני לא נוהג להגדיר את עצמי כאדם אמיץ. נכון, עשיתי בנג'י פעם וגם הצעתי נישואין, אבל לו הייתי צריך לציין שלושים תכונות שמאפיינות אותי, אומץ לא הייתה אחת מהן. ומאיפה לעזאזל אני אביא שלושים תכונות עכשיו? העיקרון ברור: אני לא ניר ברקת. ובכל זאת, אין קשר בין היותי אדם חרדתי ובין הפוביה העזה שפוקדת אותי כשאני נתקל באויב השחור. התגובה שלי לא פרופורציונלית בעליל. אני מוכן להישבע שאני מעדיף להזיז כרית ולגלות מאחוריה ברדלס ולא מקק.
מקק. איזה שם מוזר. ההסבר שהמצאתי גורס שהוא נקרא ככה על שם הרעש שהכפכף עושה כשהוא פוגש אותו. מה לעזאזל חשב הקדוש ברוך הוא כשהחליט להעלות צמד מקקים לתיבת נוח? ואם כבר עלו, למה לא היו לנוח סנדלים טובים שיסיימו את הסיפור בהשלכה אחת מדויקת? לפעמים נדמה לי שהסיבה היחידה לקיומן של החלאות הקטנות היא להעניק פרופורציות לאדם. כמה ברצינות אתה יכול לקחת את עצמך כשאתה יודע שאם איזה רוחאני יחליט לשגר לכאן טיל שאובמה השאיר לו, החרק העלוב הזה ישרוד ואתה תיהרג בפיצוץ או במבול הנשורת הגרעינית שאחריו? ובנימה אופטימית זאת, נחזור לקרב.
ביד האחת עולל, ביד האחרת כרית, ובראש כבר מתחילה להיבנות תוכנית קרב. בצעדים חתוליים אני מזנק לחדרו של העולל ומניח אותו בלול פחות או יותר בעדינות, תוך שאני מקפיד לשמור על קשר עין עם הג'וק. לא רבים יודעים, אבל חוקי הפיזיקה לא תקפים על ג'וקים והם מסוגלים לשגר את עצמם לאן שהם רוצים, בתנאי שאף אחד לא מסתכל עליהם. לכן אסור בשום פנים ואופן להסיר מהם את העיניים.
על רקע בכיו ההיסטרי של העולל, שמזהה את הפאניקה בעיני אביו ומחליט לאתגר אותו עוד טיפ־טיפה, אני מנתר אל עבר הארון שמתחת לכיור ושולף מתוכו את ידידו הטוב ביותר של הפחדן - K300. אך אבוי, ברגע של חוסר ריכוז אני מנתק קשר עין עם האויב. אני סורק את הגזרה הלוך וחזור, ואין לו זכר. זה הדבר הכי חמור שיכול לקרות לפחדן כמוני, כי אם יש משהו שמפחיד יותר מג'וק זה ג'וק שאני יודע שהוא נמצא אבל אין לי מושג איפה.
אני מוצא נקודת תצפית במיקום הגבוה ביותר בחדר - מכבסת מילים ל"נעמד על הספה מבועת" - ומחכה שהוא יעשה טעות. מדובר פה בקרב מתוחכם בין מוח של חרק ובין ג'וק.
הדקות חולפות ואין זכר לחבוב. אני מתחיל להזיז סתם דברים בבית כדי לשדר לו שאני רציני בנוגע לקרב הזה. העולל ממשיך לבכות, אז אני ניגש אליו ומסתכל בו במבט הכי רציני שנתתי בו מאז הגיח לאוויר העולם. "בשביל מי אני עושה את כל זה, בשבילי?", אני לוחש. הוא מסתכל עלי בחזרה במבט שכולו "כן". אני זורק לו צעצוע שמשקיט אותו לכמה רגעים, וחוזר אל זירת הקרב. הוא עדיין לא שם.
אני מתחיל לשכנע את עצמי שאולי הג'וק הבין שמדובר בגבר נחוש וחדור מטרה, ולכן החליט לארוז את מזוודותיו הג'וקיות ולנדוד לברלין או ליהוד. אני מניח את ה־K300 על השולחן ומתיישב בפוזת קלינט איסטווד על הכורסה. "איף יו וונט טו ג'וק ג'וק, דונט טוק", אני ממלמל בחיקוי לא קרוב אפילו של אילי וולך, המכוער הכי מגניב בתולדות הקולנוע, ומדליק טלוויזיה. אולי התגברתי על הפחד? אולי אני כבר לא אותו ילד שלא היה יכול להסתכל כשאבא שלו חיסל ג'וקים בלי להניד עפעף? אולי התבגרתי, אולי הלידה של העולל הציתה בי דברים שלא ידעתי שקיימים בי, אולי פתאום נדלקו בי עוצמות אמאל'ה ג'וק הוא חזר! והוא נראה כועס!
אני מושיט את היד לעבר התרסיס אבל הוא מעיף אותו רחוק ממני לפני שאני מספיק להגיע (ייתכן שאני מגזים). אני דופק קפיצה לוליינית, ומגיע אל הספריי בשעה שהג'וק כבר בדרכו לחדרו של העולל. משחק מלוכלך, האפס. הוא יודע שאין מצב שאני מרסס בחדר של הקטנצ'יק. אבל הנה - שינוי כיוון: הוא חותך למקלחת. אני אחריו.
מרדף אחר ג'וקים בדירות תל־אביביות קטנטנות משול ללוחמה בשטח בנוי. אני, כילד פריפריה, גדלתי על מלחמות מרחבים בדירה של ההורים בעפולה. למזלי עברתי מסלול הכשרה תל־אביבי מלא, שכלל דירת שותפים בפלורנטין, דירה מעל מסעדה בכיכר רבין והודו.
כשאני מזהה שנייה של חוסר ריכוז מצדו, אני מתיז שפריץ מהספריי. הוא מתחמק באלגנטיות ושועט החוצה מהמקלחת, אל עבר המטבח. הוא נכנס אל מאחורי המקרר, ואני מחליט לעבור לירי ארטילרי של ספריי לעבר כל נקודה שייתכן שהוא מסתתר בה. הקרב נמשך דקות ארוכות, ועדיין לא זוהה הרדוף. אני מחליט להרביץ למקרר, בתקווה שהג'וק יגיד לעצמו: "טוב, הוא מרביץ למקרר, הוא בטח רציני. אני אלך".
תצחקו, אבל זה עובד. הוא מגיח מבעד למקרר ומתחיל להתקדם לעבר דלת הכניסה. אני חוכך בדעתי אם להניח לו להימלט, אבל מחליט שלא. מהקרב הזה רק אחד יוצא בחיים, ומצדי שאלף נודניקים של בצלם יסריטו את זה.
הוא מותש, וגם אני. הוא נעצר לרגע ומסתובב לכיווני, אנחנו עומדים זה מול זה כאילו היינו שני אקדוחנים (אלוהים, אקדוחנים? בן כמה אני לעזאזל?). יש שקט באוויר, כל אחד מחכה לתנועה של האחר. מי יישבר ראשון, מי ינצח, מי ימצא את סופו.
ואז, בזריזות שלא ידעתי שקיימת בי, אני שולף את הספריי מהנדן - סתם, לא היה נדן - ומצליח לשגר לעברו התזה מדויקת וקטלנית. הוא מתחיל להסתובב במקום, מבולבל. אני עומד לידו ומתיז שוב למרות שהוא כבר מנוטרל. הוא נעצר, מותש מהקרב. רוחו נוטשת אותו. אני נעמד לצדו כדי לחלוק כבוד ליריב ראוי. יכול להיות שאני מדמיין, אבל אני מוכן להישבע ששמעתי אותו אומר לי, "אם להפסיד, אז ליריב כמוך". הוא מתהפך על גבו, מפדל עוד קצת ברגליים, ומת.
אני הולך לשטוף ידיים, ומשם רץ לחבק את העולל. שנינו עומדים מחובקים כשברקע נשמעת פתיחת דלת. "מאמי? אתם כאן?"
"כן, אנחנו כאן. עשי טובה, יש ג'וק ליד הדלת. יש מצב שאת מרימה אותו?".
אקו"ם