היוזמה הצרפתית: בורות, כניעה והתחכמות
ההצעה הצרפתית לחידוש התהליך המדיני מציגה את הוויתורים הטריטוריאליים שעל ישראל לעשות כנקודת הפתיחה, ולא כחלק מהמשא ומתן ומההסכם. למעשה מדובר בניסוח כתב קטגוריה והכשרת דעת הקהל הבינלאומית נגד ישראל
ב-30 במאי 2016 צפויה להתקיים בפאריס פגישה של שרי חוץ ונציגי הליגה הערבית ובכללם נציגי הקוורטט לצורך הכנה של ועידה בינלאומית, הצפויה להתכנס מספר חודשים מאוחר יותר, במטרה לחדש את התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים.בפגישה הצפויה להתקיים, לא ישתתפו נציגי ישראל והפלסטינים. ככל הידוע, הצרפתים ביטלו את התניית הזמן המוקצב למשא ומתן והתחייבות צרפתית להכיר במדינה פלסטינית במידה והמשא ומתן לא יעלה יפה או לא יושלם עד המועד שנקבע, כפי שהופיעה ביוזמה הצרפתית, אותה השיק עוד שר החוץ הקודם בשנת 2015. אך מעבר לשינוי זה וככל הידוע עד כה, עקרונות היוזמה הצרפתית המקורית תקפים גם ביוזמה המעודכנת, המובילה לכינוס הצפוי ב-30 במאי.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למה הח"כיות משמאל מיהרו לגנות את נדאף?
- הלחץ של נתניהו עבד - הרצוג הגביר את תחנוניו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מעבר לבעייתיות שבניסיון לכפות מסגרת בינלאומית למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולעובדה שיש ביוזמה זו כדי לתמוך באסטרטגיית הבינאום הפלסטינית ואין בה תמריץ של ממש לפלסטינים לחידוש משא ומתן ישיר בין הצדדים, יש בגישה הצרפתית כמה בעיות יסוד מטרידות, המקשות על ישראל להיענות ליוזמה במתכונתה הנוכחית.
ההצעה הצרפתית מציגה את הוויתורים הטריטוריאליים שעל ישראל לעשות כנקודת הפתיחה של התהליך, ולא כחלק מהתהליך ומההסכם. הדרישה להפסיק כל פעילות התנחלותית באיו"ש ובמזרח ירושלים, פירושה שכל מעשה יומיומי שישראל עושה בשטחים אלו, מבניית גני ילדים וכלה באירוח תיירים, הוא בחזקת הפרה של ההחלטה. למעשה מדובר בניסוח כתב קטגוריה נגד ישראל מרגע קבלת ההחלטה והכשרת דעת הקהל הבינלאומית נגד ישראל.
ההצעה הצרפתית לוקה בחוסר איזון בולט לרעת ישראל. בעוד מהצד הישראלי נדרשים דברים מוגדרים וחד-משמעיים, כדוגמת הקפאת הבנייה בכל ההתנחלויות (כולל השכונות בירושלים), נסיגה לקווי 1967 בכפוף לחילופי שטחים מוסכמים ועוד; מהפלסטינים לא נדרש דבר משמעותי זולת אמירות כלליות. חמור מכך, בנוסח ההצעה אין כל דרישה מהפלסטינים להפסיק את ההסתה הממוסדת, את התמיכה בהתנגדות עממית (שם קוד לאלימות לסוגיה ללא שימוש בנשק חם) וחשוב מכול, הפסקה מוחלטת של המערכה המדינית ומאמצי הדה-לגיטימציה כנגד ישראל באמצעות מוסדות בינלאומיים.
ביוזמה הצרפתית בוחרים מנסחי ההצעה להשתמש בלשון מעורפלת ואולי מתחכמת, בהתייחסותם לפתרון שתי המדינות לשני עמים במקום שתי מדינות לאום, שמשמעותו מדינה פלסטינית ומדינה יהודית. לכן, לצד אזכור מפורש של ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, צריכה להופיע הדרישה להכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ושלילה מוחלטת של שיבת פליטים לשטח מדינת ישראל הריבונית מכוח מימוש "זכות השיבה".
בכל הקשור להיבט הביטחוני, הניסוחים בהצעה הצרפתית כלליים ולא מחייבים, בהעדר התייחסות לעקרון המנחה בנוגע למהות המנגנון הביטחוני ואופן הפעלתו ומאידך גיסא, הדגשת עקרון הריבונות (בדגש לגבי בקעת הירדן). הניסיון של עשרים שנות משא ומתן עם הפלסטינים מוכיח שבכל מקום בו עומדת הריבונות הפלסטינית למול דרישות הביטחון הישראליות, מתעקשים הפלסטינים שלא לפגוע בכל סממן ריבונות ומתנגדים להסדרי ביטחון, שיש בהם כדי לפגוע, להבנתם, בסממני הריבונות הפלסטינית.
האם במציאות המזרח תיכונית המתהווה יכולה ישראל להרשות לעצמה לסמוך על רצונם הטוב של הפלסטינים או אחרים? הניסוחים בנוגע לסוגיות הביטחוניות מטרידים במיוחד לאור העובדה שמנסחי ההצעה בחרו במינוח גבולות בטוחים (SECURE) ולא במינוח גבולות בני הגנה (DEFENSIBLE). למינוח גבולות בני הגנה יש משמעויות צבאיות בכל הנוגע לסוג הכוח הצבאי, היקפו ומאפייני פעילותו ויכולותיו לאורך הגבולות ובאזורים הסמוכים להם.
אחת מנקודות התורפה המשמעותיות ביותר ביוזמה הצרפתית היא ההתעלמות מהמציאות הפוליטית בשטחי הרש"פ וההתייחסות לרצועת עזה ולגדה המערבית כאל ישות פלסטינית אחת, שהסיכוי שתשובנה לפעול כיחידה פוליטית אחת כמעט ואינו קיים.
לפיכך, מומלץ לדרוש כתנאי להתקדמות בתהליך המוצע את השבת הריבונות של הרש"פ לרצועת עזה ופירוז הרצועה מנשק (כמתחייב מהסכמי אוסלו) ובמובן שטבע הנשיא עבאס: "רשות אחת, שלטון אחד, נשק אחד". חשוב להדגיש כי העדר שליטה של הרש"פ ברצועת עזה ואי פירוזה של הרצועה, פירושם מדינה פלסטינית מפוצלת, מסוכסכת ולא יציבה, שתפקודה התקין מוטל בספק.
הבחירה להתייחס לקץ התביעות ולא להדגיש גם את קץ הסכסוך, יכולה במקרה הקל להתפרש כחוסר תשומת לב או חוסר הבנה. במקרה הרע, מדובר בכניעה לדרישה פלסטינית. הפלסטינים מתפתלים בכל הנוגע לדרישה זו באמצעות ניסוחים חמקמקים ומעורפלים, שבהם מדובר על קץ התביעות הקיבוציות אך לא התביעות האישיות של כל פליט ופליט, בדגש לגבי זכות השיבה. המשמעות היא הנצחת הסכסוך ושימור אתוס המאבק.
חזון המדינה הפלסטינית העצמאית חשוב ונכון, אך התכלית היא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בת-קיימא, אחראית ומתפקדת ולא מדינה כושלת. זה לא יכול לקרות בשנה וחצי; מדובר בתהליך מורכב הרבה יותר וספק אם קיימת בשלות לכך בצד הפלסטיני.
ההתפתחויות האזוריות בחמש שנים של טלטלה אזורית, המחישו עד כמה גדול הסיכון שבהידרדרות מדינות לאום ערביות למעמד של מדינות כושלות. אלו הפכו לחממות לארגוני ג'יהאד אלימים, המערערים את היציבות האזורית ומסכנים את המדינות הפרגמטיות במרחב. לכן, מומלץ לדרוש שתקופת המעבר לא תוגבל בזמן סביר (REASONBLE), שמשמעותו היא מידי או טווח זמן קצר, אלא תותנה בביצוע (PREFORMANCE BASE) באופן הניתן לבחינה ולאישור של גופים מקצועיים מלווים וחונכים.
ההצעה הצרפתית נשענת על ההנחה שהצדדים מסוגלים להגיע להסדר קבע וליישוב הסכסוך ביניהם. הנחה זו קרסה זה מכבר. יש להכיר בעובדה כי הצדדים אינם מסוגלים, בעת הנראית לעין, להגיע להסדר קבע מוסכם.
לכן, יש לאמץ הנחות חלופיות, רלוונטיות ומציאותיות יותר ולפעול לשיפור המציאות הקיימת שלא באמצעות המאמץ להגיע להסדר קבע. אם מאמצים את ההנחה הזו, ניתן לגלות את היצירתיות והגמישות (וכאן תידרש גם ממשלת ישראל למאמץ וליוזמה), שתאפשרנה מגוון רחב של דרכי פעולה והתקדמות, שיכשירו בתורם את התנאים המתאימים יותר להסדר קבע ביום מן הימים.
הכותב הינו חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
אקו"ם