"לא נפלו לשווא": יש תכלית למות צעירים?
רבים בתוכנו, ישראלים כפלסטינים, מחזיקים בעמדה שמדינות מבינות רק כוח ורק מרחץ דמים מטלטל יביא אותנו לכריתת ברית שלום. דווקא יום הזיכרון יכול להתמלא במסרים אחרים. הוא יכול להיות יום של בדק בית ובניית חזון, יום שמביטים בו לאופק השלום
יום הזיכרון קשה יותר להורים מאשר לילדים. נדמה לי שזה מאוד פשוט להבין מדוע. ועוד יותר מורכב וקשה זה להרגיש. יום הזיכרון הקודם פגש אותי במקום לא צפוי. בצהריים חזרתי עם ילדיי מהטקסים שלהם. הם היו יפים וזקופים, בחולצות לבנות. הם חייכו אלי. הרגשתי את האמון הבלתי מוגבל שרק ילדים קטנים יכולים לתת בהורים שלהם. בתקופת הזמן הזו שבו הם עוד רואים אותנו כדבר החזק והיציב בעולם, ונשענים עלינו בביטחון מלא. גם אחרי שחוו מלחמה קשה בקיץ 2014.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דרוש יום זיכרון נפרד לנרצחי הטרור
- מה לעשות? ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ואז עלה בי איזה דחף, דמוי בחילה. רציתי לטלטל אותם. לנפץ את האשליה המסוכנת שלהם. לומר להם: על מה אתם סומכים? ועל מי? אתם לא מבינים שאיש לא מנסה ברצינות למנוע את המלחמה הבאה? כאילו זו משימת חייו. כאילו לשם כך הגיע למלכות.
23,447. זה המספר של חללי מערכות ישראל ביום הזיכרון הנוכחי. חיילים ואזרחים. יום הזיכרון הוא הדרך לתת כבוד לאומי לנופלים. לציין שאנחנו עם המשפחות בכאבם. שהוא לא רק פרטי. שהם נהרגו בשם משימה לאומית משותפת. במסגרת זו נאמר שוב ושוב שהם "לא נפלו לשווא". אני מוצא את עצמי תוהה לא מעט לגבי הסיסמה הזו, שודאי לא מקהה את הכאב, אבל הופכת את המוות לבעל משמעות לאומית.
אני חושב על האמירה הזו ביחס ל-72 הרוגי צוק איתן. אני חושב על ההורים ובני המשפחות. לא מתקרב בכלל ליכולת להבין את הכאב הנוראי שלהם. והלוואי שלא אצטרך לדעת. ועדיין שואל, איזו תכלית הם רואים במות יקיריהם?
על התכלית שניתן לראות במוות שניסה לחולל שינוי במציאות הבטחונית בעוטף עזה, כאשר חודשים ספורים אחר כך חזרנו למצב דומה לערב "צוק איתן"? על התכלית שניתן לראות במות האזרחים באזור שביקשו לשוב לביתם, לאחר "נאום הכלניות", או אלו שנהרגו בשעה האחרונה למלחמה, ללא ידיעה קלושה על הפסקת האש המתקרבת?
העניין הוא לא בהטחת האשמות. מלחמות מנוהלות על ידי בני אדם. ובני אדם טועים לרוב. כאשר הטעויות נוגעות לחיי אנוש באופן חד ומיידי, הן כואבות עוד יותר. השאלה היא מה הלקח שהפיקו מקבלי ההחלטות מהטעויות הללו. השאלה היא האם הם מתקנים אותן. או מתמקדים בהטחת האשמות בנושאי הבשורה, כפי שראינו מול טיוטת דו"ח מבקר המדינה בנושא ההתנהלות ב"צוק איתן".
והשאלה העמוקה יותר היא מה עושים הנבחרים שלנו על מנת לחולל מציאות אחרת. כי הרי ברור שלהמשיך באותו הקו, מביא אותנו לאותן תוצאות הרות אסון, שנה אחר שנה.
עשירית מכלל ההרוגים (שנספרים מהרוגי מאורעות ב-1860 ועד ימינו) נהרגו ב-17 ימים, במלחמת יום הכיפורים. מלחמת יום הכיפורים טלטלה את הישראלים, שישנו בשקט בלילה, בנאיביות הרסנית, בידיעה ברורה שבענייני הביטחון מטפלים אנשים מוכשרים ואחראים. היא הביאה להסכם שלום דרמטי בין ישראל והאויבת המרה מכל, מצרים. היא הביאה אפילו את המשפחה הימנית שלי להרגיש שהגיעו פעמי משיח, כאשר נשיא מצרים דאז, סאדאת, נאם בכנסת ישראל.
רבים בתוכנו מחזיקים בעמדה שמדינות מבינות רק כוח. הישראלים כמו הפלסטינים. רק מרחץ דמים מטלטל יביא אותנו לכריתת ברית שלום. יש הסוברים כי "נחוצה עוד מלחמה גדולה על מנת שהצדדים יהיו בשלים לשלום". זו כמובן עמדה מסוכנת מאין כמותה. היא מסוכנת לי ולך באופן אישי, למשפחות שלנו, לקהילות שלנו. רולטת המוות בלתי צפויה. היא תפגע בכולנו. יום הזיכרון הוא ההוכחה לכך, בפירוט רב ומטלטל, בריבית דריבית.
היהדות מחלצת לקחים עמוקים משברים ומשברים, מפנה את המבט לתיקון פנימי ולא האשמה החוצה. כך יציאת מצרים מנוצלת ללקחי אהבת הגר, "כי גרים הייתם בארץ מצרים", ולא לשנאת מצרים. כך חורבן בית המקדש מתורגם לאהבת חינם ולא לשנאת בבל ורומא. יום הזיכרון יכול לתרום להתבצרות בתחושת של צדק. בשנאת האויב. בהשקעה בלעדית בביטחון.
הוא יכול להיות גם יום של בדק בית. של בניית חזון, תפיסה ושיטה, לשינוי אזורי ומקומי. לאופק של שלום. לא רק להתפלל שלוש פעמים ביום את ברכת השלום. לדרישה ממנהיגינו הנבחרים להפסיק לדבר בסיסמאות ולעבוד בכל כוחם על יצירת מציאות אחרת. לא לומר יום יבוא, אלא להביא, בלחץ האזרחי שלנו, את היום.
אקו"ם