מטר ממנו: איגור אף פעם לא ייצא לי מהראש
פתאום הכתה בנו הידיעה שבעורף, בבית, מחכות לנו שאלות קשות: מדוע נכשלתם? מה עשיתם שם? למה הבנים לא שבו הביתה? אחרי עשר שנים של שיקום אני חוזר למלחמת לבנון השנייה
אני חוזר לימי המלחמה, ההליכות הארוכות הלילות עם משב הרוח הנעים אחרי ימים חמים ומזיעים. בשבועות שהיינו שם, התערבבו חיוכים ופחדים, התלבטיות ופקודות, פיקוד ומנהיגות עם רגעים אנושיים חד פעמיים. אז, כמ"פ, תהיתי לעצמי איך זה יראה אם נעמוד במשימות שלנו ובכלל, איך נראית מלחמה? כמו שמספרים? כמו שקוראים בספרים? זה דומה לויאטנם? אולי למלחמת יום כיפור?בימים שלפי הכניסה ללבנון עסקנו בהכנת הציוד ובהכנת האנשים ברצינות תהומית. מדהים לראות פלוגה וגדוד של חיילי מילואים בצנחנים פושטים צורה ומחליפים צורה, עוברים מלבוש אזרחי המייחד כל איש ללבוש צבאי אחיד. עוברים ממחשבות לפקודות ועוסקים בירידה לפרטים במשימות ובציוד.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דרוש יום זיכרון נפרד לנרצחי הטרור
- "לא נפלו לשווא": יש תכלית למות צעירים?
- מה לעשות? ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
והנה זה מגיע, מוצאי שבת, נכנסים פנימה, בשקט ובדריכות – הדי ירייות נשמעים פה ושם ובעיקר ריח שריפה מהיערות של מנרה וקריית שמונה המתלקחים מאש הקטיושות.
אני זוכר את הבתים שנכנסו בעדם: מיטות, וילונות, ארוחות ערב על גבי שולחנות צעצועים של ילדים. חיים של אחרים שברחו מאימת המלחמה.
סמטה ועוד סמטה, רחוב ועוד רחוב, כפר ועוד כפר ומתקדמים. בהתחלה בלילולת ואח"כ גם בימים. פקודות, מפות, משימות, חיפושי אמל"ח ומחבלים, מודיעין של תשתיות אליהם צריך להגיע, רשימות על גבי רשימות, הקשר מטרטר, מעט מאוד דילמות והרבה משימות ופקודות. ובתוך כל אלה, פצועים והרוגים.
בלילה אחד דרמטי נקראנו לביתו של המג"ד ושם קיבלנו את השורה המרה ש-12מחברנו נפלו בכפר גלעדי מקטיושה שנפלה בתוכם. הדמויות מתחברות לפנים והפנים לשמות, פלוגת המפקדה של הגדוד נפגעת באופן משמעותי.
אני זוכר את איגור, חייל שלי שנהרג מפגיעה ישירה, ההפרש ביני לבינו היה מטר, התחושה שזה היה יכול להיות אני ולא הוא, איננה מרפה ממני עד היום. הוא היה הכל להוריו, בחור מוצלח שהשתלב יפה בחברה הישראלית, בן שסייע להוריו העולים והפטריוטים להשתלב במדינת ישראל, והנה הוא שוכב, עיניו עצומות, מכוסה בשמיכה, נודם ושותק.
הידיעה שהוא אינו איתנו חלחלה שוב כשנדרשנו לשאלה מה לעשות עם הציוד שלו? האפוד שלו כאן, הנשק שלו כאן, והוא כבר לא.
בשבוע האחרון של המלחמה, מישהו הצליח לחבר רדיו לאנטנה של בית ולשמוע שידורי גלי צה"ל ופתאום הכתה בנו הידיעה שבעורף, בבית, מחכות לנו שאלות קשות, מטרידות: מדוע לא הצלחתם? מדוע נכשלתם? מה עשיתם שם? מדוע הבנים לא שבו הביתה? תחושת ההצלחה שחשנו לרגעים, התחלפה בהפתעה של מה שמרגישים בבית.
עשר שנים של שיקום. את המלחמה סיימתי כמ"פ של פלוגה מסייעת בגדוד צנחנים בחטיבת צנחנים, ששבעה קרבות רבים במלחמות ישראל, והנה גם אני וחייליי נדבך קטן בהגנה על הארץ הזו.
כיום, בסיום תפקידי כמפקד הגדוד אני מסתכל על השיקום, הצמיחה, הרעב להצליח. מפקדיי וחייליי הגדוד עומדים באתגרים נפשיים ופיזיים לא פשוטים ובאימונים מפרכים, כמו אז במלחמה ההיא. הסיסמא 'קשה באימונים – קל בקרב' מקבלת משנה תוקף, כי אנחנו יודעים איך זה נראה.
כשאני נפגש עם המשפחות השכולות, עשר שנים אחרי, אני מביט בהם במבט מהול, עצב ושמחה. עצב על יקיריהם ועל חייהם שהשתנו ללא הכר ושמחה על הקשר הגורלי שנשזר, שלא שכחנו אותם ואנחנו מלווים אותם ברגעים הקשים והקלים בקשר אמיץ.
ביום הזיכרון שלי, חבריי לנשק, פקודיי וחבריי בכלל, גאים להיות חלק ממרוץ השליחים הלא נגמר הזה של בטחון המדינה. תדע אם ואב עברי כי כל דור ודור שם את חלקו ואת מרצו בחומת המגן של כברת הארץ ופיסת המדינה שלנו.
סא"ל (מיל') חיליק אברג'ל, מג"ד גדוד צנחנים בעוצבת הנשר בפיקוד הצפון, שירת כמ"פ פלוגה מסייעת בגדוד בזמן מלחמת לבנון השנייה
אקו"ם