בפנים הלב נחמץ, בחוץ עולם כמנהגו נוהג
בעיר מתחרדת, השבוע שבין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא הקשה ביותר בשנה. ימי הזיכרון בישראל נקבעו כדי לתת לנו את הזכות להרגיש חלק מקולקטיב. אם נפתח לחרדים את דלתות הצבריות והישראליות, אולי הם ירצו להיכנס, ואולי אפילו להישאר
לאביב גדג', לשעבר סולן להקת 'אלג'י'ר, יש שיר שנקרא 'עיר בלי זיכרון'. השבוע הפך השיר הזה למציאות. בערב יום השואה בשעה 20:30 התקשר אליי חבר מהשכונה ואמר: "את לא מבינה מה קורה במתנ"ס. כמה חוגים פועלים כרגיל, ובהם מחול וזומבה. יש פה תחושה כללית של מסיבה, בערב יום השואה. איך זה ייתכן?"
במהלך הערב העלו תושבים בשכונה פוסטים של מחאה לפייסבוק, יצרו קשר עם המשטרה ועם האחראים על המתנ"ס, ובסביבות השעה 22:30 הפעילות הופסקה. "המפעילה לא ידעה, המפעילה לא שמעה" - אלה היו חלק מהתשובות הרשמיות שקיבלו אותם תושבים. אבל מבעד למסך העשן התברר שהייתה שם מפעילה אחראית שבחרה להתעלם במכוון ובדעה צלולה מיום השואה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- מטר ממנו: איגור אף פעם לא ייצא לי מהראש
- 'את יודעת איפה אבא שלי? הוא בשמיים, בגן עדן'
- לגעת בחיילים מתים: החצר האחורית של המלחמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כבר 22 שנים אני מתגוררת בבית-שמש, שעוברת תהליך שבמסגרתו היא הופכת לעיר חרדית, והשבוע הזה שבין יום השואה ליום העצמאות הוא הקשה לי ביותר. בשבוע הזה הייתי מעדיפה לעבור לגור במקום אחר.
נערים חרדים בבית שמש. ''ייתכן שתחושתנו הזו כקולקטיב היא סוג של חרב פיפיות''.
צילום: ראובן קסטרו
ימי הזיכרון בישראל נקבעו כדי לתת לנו את הזכות להרגיש חלק מקולקטיב, וזאת משום שהזיכרון הכולל חזק יותר מזיכרון פרטי. הזיכרון הקולקטיבי הזה גם מורגש במרחבים הציבוריים - טקסים, דגלים שיורדים לחצי תורן, צפירות שמשתיקות את כל הרעש וההמולה שמסביב, שגורמים לנו, כולם יחד, לזכור ולהתייחד.
קיום חוגים כסדרם במתנ"ס בערב יום השואה הוא הזלזול החמור ביותר בערכים שלנו, בגלל שזו פעולה המכילה את הכול - מקום ממסדי שעובר על החוק, ורומס באופן פעיל את הזיכרון. ברמה המשנית של הזלזול בערכים מתגלית האפשרות לרמוס זיכרון גם באופן סביל, דרך ההיעדר: במשך שנים ארוכות התקיימו טקסי זיכרון במתנ"ס המקומי של רמת בית-שמש. סופרו שם סיפורים על הנופלים, הוקרנו סרטי זיכרון והושמעו שירים על אהבה המקודשת בדם ועל שני בחורים מאותו הכפר.
המעבר לעולם שמחוץ למתנ"ס לווה תמיד בצריבה, שנובעת מהפער שבין כאבם של המשתתפים בטקס לבין התחושה שהעולם מסביב כמנהגו נוהג. קבוצות של בנות 'בית-יעקב' צחקקו תוך כדי צעידה במסלול של הליכה ספורטיבית, קבוצות של אברכים יצאו מתפילת ערבית או מבית המדרש, זוגות ובודדים נעו במרחב הקרוב למתנ"ס, אבל היו מרוחקים ממנו שנות אור. היעדר הזיכרון מהמרחב הציבורי מעולם לא היה נוכח יותר.
התושבים הציוניים בשכונה התאמצו להבליט את הזיכרון גם במרחב הציבורי שמעבר לקירות המתנ"ס, בין אם ביוזמה לעמוד בצפירה ביום הזיכרון כחלק מקבוצה במרכז המסחרי החרדי, כשהם אוחזים בדגלי ישראל, ובין אם בטקס זיכרון המוני שהתקיים לפני שנה על קו התפר החם ביותר בעיר, שעובר בין בית-שמש החילונית לבין רמת-בית-שמש ב' הקיצונית. נגד מארגני הטקס נטען שקיומו במיקום הזה הוא התרסה, אבל הללו חשבו שמדובר במעשה חינוכי - כי אם מבין מאות הילדים והאבות ששאגו מולם וקיללו אותם היו כמה אנשים שהטקס הזה עורר בהם תחושת הזדהות או כאב, אולי הם את שלהם עשו.
גם השנה, כמו בכל שנה, משא הזיכרון המונח על כתפי כמות מצומצמת של אנשים מרמת-בית-שמש הוא קשה מנשוא. הקושי מחריף על רקע העובדה שבשכונה הסמוכה, ברמת-בית-שמש ב', המצויה על הציר הראשי שבעיר, מתקיימים מדי יום בשבוע האחרון פוגרומים של שרפת פחים, חסימת צירים בצמיגים בוערים והפגנות של קיצוני העיר המוחים על כליאתו של בחור חרדי בפאב באילת, שנעצר בגין השתמטותו מגיוס.
''לפחות אני יודעת שחבריי ואני ננסה לפתוח את להם את דלתות הצבריות והישראליות''.
צילום: מרים צחי
על רקע הכאוס ברחובות ובלב, פניתי באופן אישי אל החברים והשכנים החרדים והחרדיות שלי, וביקשתי מהם להפיץ ולשתף את תחושותיי. סיפרתי להם כמה קשה לי עם ההיעדר שלהם, ועד כמה חשובה לי הנוכחות שלהם. חשבתי שיש לי הרבה חברים ומכרים חרדים שמעולם לא הגיעו לטקס זיכרון, אבל אולי אף פעם לא באמת הזמנו אותם.
ייתכן שתחושתנו הזו כקולקטיב היא סוג של חרב פיפיות. אם הזיכרון הוא נחלתו של הקולקטיב הלא חרדי, אז יש סיכוי שגם חרדי שרוצה לבוא ולהזדהות עמה לא יגיע, מכיוון שהוא סוג של אאוטסיידר ולא שייך לכלל שכה מוכר לנו.
התובנה הזו הכתה בי בערב יום השואה, כשפרסמתי בפייסבוק את הפוסט על המתנ"ס שפועל כרגיל. קיבלתי הודעת ווטסאפ מחווי, חברה חרדית שחצתה את הקווים והפכה לדתייה לאומית. חווי שאלה אותי: "האם מתאים לצאת להליכה הערב, או שלא? בתור חרדית לשעבר שמעולם לא למדה מה זה היום הזה, חשוב לי לכבד אותו". אז הבנתי שמה שלי ברור מאוד, כלל לא ברור לכולם.
אני לא בטוחה אם החרדים ייענו להזמנה שלי, אם המהלך יצליח. לפחות אני יודעת שחבריי ואני ננסה לפתוח את להם את דלתות הצבריות והישראליות, את השפה הכל כך מוכרת לנו. אני נותנת להם הזדמנות להיכנס, ומקווה שירצו גם להישאר. אולי בכל זאת נרגיש מאותו הכפר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם