זה לא ויכוח על מוסר לחימה, זה אותו מאבק שבטי
בסוף תמיד המטרה מקדשת את האמצעים: להיפרע מהימין ולתקוע לביבי. אבל מי שנאבק היום עבור חופש הבעת הדעה של גנרלים במגרש הציבורי - מניף חרב פיפיות. הרכב המטכ"ל משתנה, גם ההתבטאויות הפוליטיות. גם אז אותם אנשים יגנו על חופש הביטוי?
יש הטוענים כי הוויכוח הערכי על מוסר לחימה בישראל 2016 הוא מקור לגאווה, אלא שאני חושד שלא רק ערכי הדמוקרטיה ומוסר הלחימה של צה"ל עומדים בבסיס הפולמוס, אלא אותו מאבק שבטי, בחירות 2015 שלא הסתיימו כאן מעולם.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- לפני דו"ח המבקר: יעלון מקווה שהשמאל יאתרג אותו
- אל תיתממו: כל אחד יכול לשכוח ילד באוטו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השמאל שהקים את המדינה לא רק הפסיד, הוא הבין גם שלאור המאזן הדמוגרפי, המצב לא הולך להשתנות. וזה רע מאוד. אבל בואו נצא מנקודת הנחה שכולנו רוצים להנמיך להבות, ולשמור בקונצנזוס את צה"ל כצבא העם, שלא לדבר על אי הנעימות הכרוכה במלחמות אחים, כזכור לנו משיעורי ההיסטוריה.
יעלון וגולן. ''זה אותו מאבק שבטי, בחירות 2015 שלא הסתיימו כאן מעולם''.
צילום: יוסי זליגר
בנקודה הזו אני פונה אליכם, אלו שלא מסכימים איתי, אלו שמחרפים נפשם בטוויטר בעבור זכות הדעה הפומבית של גנרלים, ומבקש את תשומת לבכם. אמנם נהוג במקומותינו להלום על חזה הזולת, אשמת, בגדת, אבל כדי שתתייחסו ברצינות לדברי, אני מתחיל בתוכחה לעצמי, "קשוט עצמך וגו'".
לדוגמה, שגיתי פעמיים כשצייצתי בטוויטר את ההערה הסרקסטית אחרי נאומו של סגן הרמטכ"ל. פעם אחת בגלל שהסרקזם היה מוגזם. פעם שניה בגלל שבמקום לדבר רק על הדברים החמורים שאמר סגן הרמטכ"ל התעסקו בביקורת. בפרספקטיבה של שבועיים, אני עדיין לא מוכן לקבל את ההשוואה המופרכת לגרמניה אבל אני מוכן לקבל את הטענה שסגן הרמטכ"ל באמת מודאג מתופעות במציאות הישראלית ולדון באופן ענייני בטענות.
על פי דבריו, אני מבין שסגן הרמטכל שלנו הוא סגן הרמטכל של הוורמכט
— Erel Segal (@ErelSegal) 4 במאי 2016
עכשיו אני עובר להתבכיינות, אבל התבכיינות מוצדקת. קצת משונה שאותם אנשים המקוננים השכם וערב על ממשלה הפוגעת בערכי הדמוקרטיה - מי שעשו לעופר וינטר זובור חסר פרופורציה על דף המפקד שהקריא לפני קרב לא בנאום ביום השואה - הם אלו שכעת מעודדים את הצבא להיכנס למגרש הפוליטי לפרק את הכפיפות ההיררכית לדרג הנבחר, ולקנח בניסיון להפוך את הביקורת על הצבא ללא לגיטימית.
שוחרי הדמוקרטיה התעלמו כמעט לחלוטין מהסיפור שהסעיר את ארה"ב על המניפולציה שהפעיל ממשל אובמה על עיתונאים כדי לקדם את הסכם הגרעין עם איראן למרות שחלק מהמריונטות של אובמה הם כוכבים ישראלים. גם הקשר של מאיר דגן עם האמריקאים במטרה למנוע תקיפה ישראלית באיראן זכה להתעלמות נינוחה מצד המכון הישראלי לדמוקרטיה, אבל העיקר התנצחו פה עד זוב דם על ספר אזרחות.
ושקוף גם למה, המטרה מקדשת את האמצעים, להיפרע מהימין ולתקוע לביבי. מי שנאבק היום עבור חופש הבעת הדעה של גנרלים במגרש הציבורי מניף חרב פיפיות. הרכב המטכ"ל משתנה. גם ההתבטאויות הפוליטיות.
לפני שבוע, צבי בראל, פרשן בכיר בעיתון "הארץ" ייחל בקריצה להפיכה צבאית. הארץ לא רעשה. ולא שאני חושב שלהפיכה יש היתכנות, אבל עצם העובדה שקיים דיבור כזה והוא קיים, מעיד על משבר עמוק בהבנת המציאות ומהי דמוקרטיה. אפילו הפלירטוט עם הרעיון מסוכן. אל תשחקו באש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם