אל תיתממו: כל אחד יכול לשכוח ילד באוטו
אין הורה, אוהב, אחראי, חרד או בטוח, היסטרי או רגוע, שבכל שנותיו לא אמר: זה היה עניין של שניות. זה היה יכול להסתיים אחרת. ולכן, אפילו אלף פוסטים, טורים, חפירות, ראיונות ביום, זה לא יותר מדי. תעשו כל מה שצריך כדי שלא נהיה ה"לכל אחד" הזה
לעולם לא אשכח את ה-23.09.14, זה היה כמה ימים לפני ראש השנה, ויובל הלכה לנו לאיבוד בפארק הירקון. זכרונות המקרה מציפים אותי ואני מתחילה לדמוע. אז אני כותבת פוסט, שאמור לאוורר קצת את רגשות האשם. פוסט שאמור להכניס קצת רוגע, כשאכתוב ואדע שוב, שאני לא לבד בזה.פוסט שיתאר את 40 הדקות שהתחילו מהרגע ששמענו את: "הילדה עם האופנוע הורוד? היא יצאה מכאן לפני 5 דקות". המושבניקית בת השלוש שלנו, בעיר הגדולה, שיצאה עם תחושת הביטחון הרגילה שלה לסיבוב. הריצה שלנו, הפיצול. התגייסות החברים. הצעקות. הגדולה ששואלת: "אולי היא מתה אולי היא מתה?", התינוק שצורח בעגלה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- נאום הקצינים: לא ערכים, בוגי רוצה חיבוק
- הייאוש של הרצוג עוד יפלג את מפלגת העבודה
- אנחנו יוצאים למלחמה כדי להגן על אויבנו?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מפה מתחיל ה: "מזל ש". מזל שהנהג עצר בזמן כשהיא חצתה את הכביש, מזל שאישה אחת שאלה בקולי קולות: "של מי הילדה הזאת?", מזל שהיא פגשה בזוג הורים שנחלצו לעזרתה ולא עזבו אותה עד שמצאו אותנו.
מכונית שנשכח בה ילד ברעננה. ''אנשים אומרים וכותבים: מי שוכח ילד באוטו? מי יכול לשכוח ילד באוטו? כל אחד''.
צילום: אלי דסה
כתבתי בפוסט ההוא, עד כמה אנחנו חייבים לעשות הכי טוב, ויותר טוב כל הזמן בשביל הילדים שלנו. לשמור עליהם ולהיות דרוכים ואחראיים.
באותו ערב אני מקבלת את ההודעה הבאה: "תוך כדי שאני קוראת את הפוסט שלך אני קולטת ששקט מדי. הולכת לחפש את הקטן ששיחק בחדר קודם. לא מוצאת יוצאת החוצה ולא מוצאת. כבר חושבת שהוא בטח כן בבית אבל ליתר ביטחון בודקת באוטו. הוא שם בוכה בשארית הכוחות אדום ומזיע. הוא כנראה היה שם רק 10 דקות אבל אם הפוסט שלך לא היה מעיר אותי זה היה יכול להיגמר לגמרי אחרת. תודה. מסתבר שגם לי זה כן יקרה". קראתי ורעדתי ובכיתי ונבהלתי ושמחתי ונלחצתי.
אנשים אומרים וכותבים: מי שוכח ילד באוטו? מי יכול לשכוח ילד באוטו? כל אחד. כמו שלכל אחת יכול לרוץ הילד לכביש או ללכת לאיבוד בגינה, בסופר או בקניון. כמו שלכל אחד יכולה להתהפך העגלה עם התינוק בפנים, אפילו שכל כך הרבה מבוגרים עמדו מסביב.
כמו שלכל אחת יכול להתגלץ' התינוק מהידיים כשהיא מוציאה אותו מהאמבטיה, או שהיא יכולה למעוד עם התינוקת על הידיים ולהימרח איתה על הרצפה באמצע הרחוב. כמו שכל אחד יכול למצוא את הילד עם תרופות או משחות או מספריים, אפילו שהם מוחבאים היטב. כמו שלכל אחד יכול להתגלגל התינוק מהמיטה, מהשידה או ספה לרצפה. כמו שלכל אחת הילדה כן הצליחה להכניס משהו ממש קטן לפה.
אבא שלי אומר, אלף עיניים. ועדיין. לכל אחד זה יכול לקרות. אין הורה, אוהב, אחראי, חרד או בטוח, היסטרי או רגוע, שבכל שנותיו לא אמר: זה היה עניין של שניות. זה היה יכול להסתיים אחרת.
ולכן, אפילו אלף פוסטים, טורים, חפירות, ראיונות ביום, זה לא יותר מדי. תעשו כל מה שצריך כדי לא להשאיר ילדים ברכב. כדי שהם לא ינעלו את עצמם שם בטעות. כדי שלא נהיה ה"לכל אחד" הזה. לא בחום הזה. לא היום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם