עוד לא מאוחר להחיות את התרבות האשכנזית
מובן שהפריחה המזרחית היא בשורה מצוינת ומפרה את התרבות הישראלית, אבל האם התהליך המבורך הזה חייב לבוא על חשבון התרבות האשכנזית?
אחד מכל שישה יהודים שגרו בניו-יורק רבתי באותה תקופה הגיעו להלווייתו של שלום בן נחום רבינוביץ', הידוע בשם העט שלו 'שלום עליכם'. מותו היה השבוע לפני מאה שנים. דרכו האחרונה של הסופר היידי הייתה מפגן מרשים שכלל מאות אלפי אנשים, והשתרע מביתו שבברונקס, חצה את כל מנהטן מצפון לדרום ועבר את גשר ויליאמסבורג לבית העלמין בברוקלין. בדרך עצר המסע בארבעה מקומות שבהם נישאו הספדים, כל אחד מהם מעברו האחר של המתרס היהודי. לא משנה איזה יהודי היית – אורתודוכסי, ציוני או סוציאליסטי – שלום עליכם כאילו דיבר מגרונך וסיפר את סיפורך.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- חשיפת עדויות 'שוברים שתיקה': צעד הכרחי לבירור האמת
- סתיו שפיר ממשיכה את מסורת הבוגדנות של העבודה
- 'סוכן הכאוס': מינוי ליברמן - מהלך נגד הצבא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השבוע התקיים בתל-אביב 'פסטיבל שלום עליכם' לציון מאה שנים למותו. הדיווחים מהאירוע הזכירו אחוז גבוה מאוד של שיער שיבה, נמנום ותחושה כללית שמשדרת את הבהוביה האחרונים של תרבות שנגזרה עליה כליה. נתן אלתרמן כנראה לא התכוון לכך, אבל שיר אחד שלו שפורסם ב-1945 במסגרת 'הטור השביעי' בעיתון 'דבר' הוא אחד האחראים הישירים לכך ששלום עליכם בישראל 2016 הוא שם של רחוב, וכמעט לא יותר מכך.
'מכתבו של מנחם מנדל' היה שיר קינה על השואה, על העיירה היהודית שעלתה בעשן המשרפות: "שיינה שיינדל שלי, יורד שלג לבן, אין אדם, כולם תמו, הביני. טוביה מת, ומת מוטל בן פייסי החזן, מת האיש היקר, הדוד פיני". באבחת עט מושחזת הוריד אלתרמן לקבר את גיבוריו הגדולים של שלום עליכם. בילדותי, אי שם בשנות השבעים המאוחרות, עוד קראנו גרסאות מעובדות של 'הדגל', אך עם השנים גם זה נעלם. כיום הראו לי ילד אחד או ילדה אחת שמכירים שורה אחת מכתבי 'שלום עליכם'.
אין צורך לשים תמונה מה'תימניאדה' לצד תמונה מ'פסטיבל שלום עליכם' כדי להבין שהתרבות היהודית האשכנזית הרימה ידיים מזמן, וזאת לעומת תרבות המזרח שהולכת ומתחזקת, ומתחברת לשורשיה. זה נכון בפיוטים, בטקסים ובשיח הציבורי.
מובן שהפריחה המזרחית היא בשורה מצוינת ומפרה את התרבות הישראלית, אבל האם התהליך המבורך הזה חייב לבוא על חשבון התרבות האשכנזית? נכון, שלום עליכם כתב ביידיש, והתרגומים לעברית לעתים נשמעים ארכאיים ונכתבו בשפה גבוהה, אבל ראו זה פלא - כשמחליטים לקחת יצירה שלו ולעבד אותה לשפה עממית, תראו איזו התנפלות יש על כרטיסים להצגה 'כנר על הג'". תראו מה עשה חיים טופול בזמנו לדמותו של טוביה החולב. החברה הישראלית, בסיועו של אלתרמן אבל לא רק בגללו, מחצה, ריסקה ונטשה את התרבות הזו בכלל, ואת שלום עליכם בפרט - וזה הפסד עצום.
בהקדמה לסיפורי 'מנחם-מנדל' - אחת משלוש דמויותיו הגדולות של הסופר היידי לצד טוביה החלבן ומוטל בן פייסי החזן - כותב שלום עליכם משפט שניתן לפרשו גם כנבואה מצליפה לימינו: "העסקים היהודיים, הריהם, ברוך השם, אותם עסקים בכל מקום - דהיינו, ראשיתם, כמדומה, לא רעה בכלל. ביטחון עמה כה רב ותקוות מזהירות. אלא שסופם, על הרוב, עסק ביש, כמו אצל מנחם-מנדל שלי". כך אומר לנו שלום עליכם, בתקווה שנבין: אני כותב על העיירה היהודית ההולכת ומתאדה במזרח אירופה, אבל סיפוריי תקפים יהיו תמיד. כן, בהחלט גם בישראל 2016.
הרי מיהו מנחם-מנדל השוגה בדמיונות ובעל החלומות, שבונה מגדלים באוויר ותמיד מתרסק אל קרקע המציאות כשאפס תאוותו בידו, אם לא יצחק (בוז'י) הרצוג דהשבוע? ומיהו אותו טוביה, שלא מרוצה ואף נלחם כארי בגברברים המובאים בזה אחר זה אל ביתו כמועמדים לשידוך עם בנותיו היקרות לו מכול, אם לא ציפורה אהרן? הרי אמו של הזמר דודו אהרן, שנלחמת תחת כל מיקרופון רענן בארוסת בנה, היא העתק מושלם של טוביה החולב - הגם שכנראה שניהם לא ממש הגיעו מאותו הכפר.
ומי מאיתנו לא מכיר את פינייה הפרטי שלו, אותו אחד ששוהה יחד עם מוטל בן פייסי החזן על סיפון האונייה שתיקח אותם לאמריקה ולא מפסיק לעשות 'ניים דרופינג' למושגים נשגבים וגלובליים כמו אמנציפציה - כשכולנו יודעים שלמעשה הוא רק קרא משהו במשך כמה דקות בוויקיפידיה ומנסה להיראות כמו מבין גדול? ומיהם יואליק בן הגביר ונחמיה הצולע, שמרסקים את נפשו של טופל'ה טוטוריטו ושורפים את דגלו ב'הדגל', אם לא בדיוק אותם נערים ונערות שעושים חרמות על בני ובנות כיתתם ממש אתמול, היום ומחר בבית הספר הסמוך למקום מגוריכם?
וכתריאליבקה, "עירם של האנשים הקטנים", האין היא בדיוק הקהילה הקטנה והחמימה שלכם, שבה הכול יודעים על כולם, שרק לכאורה פתוחה היא לעולם אך למעשה סגורה בתוך עצמה ומתעסקת עד דק ברכילויות הקטנות, בפכים הזעירים? היש משפט שיתאר אותה טוב יותר מזה שבו שלום עליכם מתאר את אנטבקה שלו-שלכם: "אי שם, חבויה בפינה רחוקה, פרושה משאר העולם שסביבה, שוכנת לה העיר הזו כמו יתומה וחלומה, מכושפת ושקועה בעצמה".
ניתן ומפתה להמשיך כך עוד ועוד. שלום עליכם היה זה שהוציא את הספרות הישראלית מהדידקטיות והאג'נדה, והעניק אותה לעם. הוא זה שנתן לגיבוריו לדבר, והם אכן פטפטו את עצמם לדעת בחן כה רב, בידענות תמימה ואנושית שפשוט לא יכולים להתיישן. כי האדם נשאר אדם, היהודי נותר יהודי וצרותיו שרירות וקיימות - ולא משנה אם מדובר באנטבקה 1895 או בפתח-תקווה 2016.
פרק הסיום ב'הדגל' נשמט מרוב התרגומים והעיבודים שנעשו לו במהלך השנים. הוא נפתח במשפט הבא: "אתם יודעים, ילדים, שסופם של כל הסיפורים – או שמח, או עצוב. סיפורים יהודיים מסתיימים על פי הרוב בעצב". נכון להיום, תרבות יידית-יהודית-ישראלית שלמה הולכת בדרך הבטוחה כמעט של סיפורים יהודיים, ועומדת להסתיים בעצב. עדיין לא מאוחר להוכיח לשלום עליכם, פעם אחת ולתמיד, שגם סופר דגול יכול לטעות.
אקו"ם