אמיצה: לוי-אבקסיס מאתגרת את השיח הפוליטי
אחרי כל הקצף שעלה, כוכבת השבוע היא ללא ספק ח"כ לוי-אבקסיס שמאתגרת את התפיסות המקובעות של ימין ושמאל, מקדמת אג'נדות לפני טובתה האישית ושמה בראש סדר העדיפויות נושאים חברתיים. לפיד, שים לב, ככה נראית "פוליטיקה חדשה" במיטבה
הרבה נכתב ונאמר על הפוליטיקה הישראלית והביבים החדשים שאליהם הגיעה בשבוע האחרון. סבב ההתגוששות הנוכחי בין ה"ימין" ל"שמאל" – כשההגדרה של שמאל נמתחת עוד ועוד ימינה – סיפק חומרים מצוינים לתכניות הסאטירה. מגוחך כמה ה"ימין" וה"שמאל" בישראל דומים זה לזה וכמה הם מתעקשים על השוני שביניהם. טשטוש הגבולות הפך כה חמור, עד שלא האמנתי למשמע אוזניי – פרשנים וח"כים דנו ברצינות באפשרות שמשה (בוגי) יעלון יצטרף למפלגת העבודה.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דלתות מסתובבות: איך הפך יעלון ליקיר השמאל?
- האהבה הנכזבת של השבט: בוז'י הפך לבובת וודו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
טשטוש הגבולות הוא חיוני לצורך סימון גבולות הלגיטימציה והפיכת ההמונים לעדר. ביבי עובד כבר שנים בלמחוק כל אפשרות לביקורת כלפיו. המאמץ המרכזי שלו בזירה הציבורית היה ועודו להפוך את המילה "שמאל" לכינוי גנאי. כל מי שלא מיישר קו עם מדיניותו הקיצונית, או חמור מכך – מפגין מעט מנהיגות, חוט שדרה או, חלילה, יכולת חשיבה עצמאית וקצה של ביקורת – מתויג כ"שמאל", עובר דה-לגיטימציה ונבעט החוצה. ובמידה רבה, ביבי הצליח.
בעוד הוא מסרב להתמודד עם כל בדל ביקורת, משל היה ילד חסר הביטחון שמוכרח להרגיש צודק, ה"שמאל" מאמץ אליו את הביקורת יתר על המידה ומשתדל להיות כמה שפחות "שמאלני". נראה שאולי ה"שמאל" בעצמו השתכנע ושכח שקיומו לגיטימי וחיוני לדמוקרטיה, וכעת הוא רק מסתפק ואוסף לחיקו את השאריות – כל מי שמוקצה מממשלתו המקצינה ממילא של ביבי, הופך להיות תקוות ה"שמאל".
התקשורת והפוליטיקאים ממשיכים לשחק את המשחק ולהעמיד פנים שיש הבדל בין ה"ימין" ל"שמאל", אבל עמוק בפנים גם הם יודעים שהתיוג כ"ימין" או "שמאל" אינו תלוי בעמדה לגביי גבולות הארץ, דת ומדינה, או כלכלה.
גם הם יודעים שההבדל האמיתי בין הימין לשמאל הוא התדמית – תדמית האליטה המנותקת של ה"שמאל" לעומת התדמית העממית של ה"ימין" - או במילים פחות מכובסות - אותו פצע מדמם שזוכה להתעלמות וביטול - יחסי מזרחים ואשכנזים.
הביטוי הכי עמוק של השסע העדתי בפוליטיקה הישראלית הוא הדיסוננס בין הבוחרים לנציגיהם. למרות שלזהות העדתית יש השפעה מכרעת על הפוליטיקה הישראלית, בראש המערכת הצבעים ברורים, ומי שמשחקים בה הם בעיקר אשכנזים, גברים כמובן.
למעשה, הפעם היחידה שהיה מועמד מזרחי ריאלי לראשות הממשלה, היה זה עמיר פרץ במפלגת העבודה האשכנזית (מופז, שהיה ליכודניק ועבר לקדימה, עבר גם הוא תחת מכבשו של ביבי) – וזו הייתה הפעם הראשונה שבעיירות פיתוח נרשמו אחוזי הצבעה משמעותיים למפלגת העבודה, ובקיבוצים אחוזי הצבעה משמעותיים למרצ.
ומעל לכל המחלוקות, המזויפות והאמיתיות, עולה כוכבת השבוע, חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, שבצעד מפתיע, עזבה את מפלגת ישראל ביתנו והפכה למפלגת יחידה. גם לפני הצעד הדרמטי הזה, עצם קיומה אתגר את תפיסות הימין והשמאל בישראל: סוציאליסטית במפלגת ימין, מזרחית במפלגת עולי ברה"מ, וגם אישה בעולם גברי.
ולא רק בזהותה, אלא גם במעשיה היא אתגרה את הפוליטיקה הישראלית: הצביעה נגד מתווה הגז בשונה משאר הסיעה שלה, וקידמה נושאים לא פופולריים ונטולי יחצ"נים כמו דיור ציבורי, דאגה למעוטי יכולת, קשישים וילדים בסיכון.
מצחיק ש"פוליטיקה חדשה" הייתה סיסמת הבחירות של יאיר לפיד, שנראה בדיוק כמו הפוליטיקה הישנה והמאוסה: גבר, אשכנזי, עשיר, בן-של, שעומד בראש מפלגה שמבוססת על פרסונה הרבה יותר מאשר על אידיאולוגיה.
אורלי לוי-אבקסיס, שמאתגרת את התפיסות המקובעות של ימין ושמאל בישראל, שמקדמת אג'נדות לפני טובתה האישית, ששמה בראש סדר העדיפויות נושאים חברתיים ויוצרת קואליציות רחבות כדי לקדמם – היא זו שמביאה פוליטיקה חדשה לישראל. הלוואי שהיא תצליח – כולנו נרוויח מכך.
אקו"ם