לא לבושה: אל תשאלו מה לבשתי כשהוטרדתי
אין חברה החסינה מפני פגיעות מיניות, ואל תאמינו למי שיאמר לכם אחרת. עברייני מין פוגעים ביציאה ממועדון וגם בבית הכנסת. לבוש חשוף לא מזמין הזמנה לפגיעה, כי זה פשוט לא משנה מה לובשים. הגיע הזמן לקרוא תיגר על מציאות ההשתקה
היה קיץ. החופש הגדול שבין כיתה י' לי"א. נסעתי לאילת. חצאית משבצות ורודה. זה מה שלבשתי כשנהג הטרמפ שעליתי עליו תקף אותי מינית. הייתי תלמידת תיכון בת 16 והוא בן כ-50. קראו לו דני.חצאית משבצות ורודה. זה מה שלבשתי כשבמהלך הנסיעה הוא תיאר בפניי בגסות את ההעדפות המיניות שלו. זה מה שלבשתי כשלפתע שלח את ידו ונגע בי מעל לחולצה באזור המוצנע. דקות ארוכות ישבתי לצדו. בקיפאון מוחלט שלאחריו בקשתי לרדת על אם הדרך. שם, קרוב לצומת כושי, השארתי את אותם רגעים קפואים. הדחקתי אי שם במעמקי התודעה, נעלתי במפתח והשלכתי לים. מעולם לא שיתפתי בפומבי. אירוע מעומעם שלא חשבתי שאזכור לפרטי פרטים.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- פריימריז פתוחים: תנועת נגד לדיקטטורה של לפיד
- האהבה נכזבת של השבט: בוז'י הפך לבובת וודו
- אמיצה: לוי-אבקסיס מאתגרת את השיח הפוליטי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ערימת הבגדים האנושית בדף הפייסבוק של #לא_לבושה הזכירה לי אותם במלוא העוצמה. וכך, תמונות פרטי לבוש מציפות את העמוד: ילד רך בפיג'מה ותלמידת בית ספר בתלבושת אחידה. חיילת במדים וחרדית בבגדי סמינר. נערה בחולצת בני עקיבא וצעירה במיני.
''הייתי בת 16 והוא בן 50 כשהוא תיאר בפניי בגסות את ההעדפות המיניות שלו''.
גברים ונשים. צעירים ומבוגרים. דתיים וחילונים. לבושים כך או לבושים אחרת. משתפים בכמה מילים מה לבשו ביום שבו נלקחה חירותם. אוסף של תמונות בגדים, מספרות בפשטות כואבת את סיפורם של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. ערימת בגדים אנושית.
מסתבר שעברייני מין אינם בררניים, חשבתי לעצמי. הם מוצאים קורבנות מכל הסוגים והמינים. בכל המקומות ובכל הזמנים. כחיית טרף, הם תרים אחר ההזדמנות ואז עטים עליה במלוא הכוח: בצבא, בבית הספר, בעבודה, בישיבה, בגן הילדים, וגם בבית. זה קורה בכל מקום.
אין חברה החסינה מפני התופעה יותר מחברה אחרת, ואל תאמינו למי שיאמר לכם אחרת. עברייני מין פוגעים גם ביציאה מהמועדון וגם בבית הכנסת. גם נשים המכוסות מכף רגל ועד ראש נאנסות. ובכלל - לבוש חשוף אין בו הזמנה לפגיעה, כי זה פשוט לא משנה מה אנחנו לובשים.
ועתה אחותי, אל תחרישי
השיח חייב להשתנות: במשטרה, במערכת המשפט, בתקשורת, ואפילו בסביבה הקרובה, לא אחת מתמקד השיח בבגדי הנאנסת בעת האירוע. לעיתים נרמז, ולעיתים נאמר בריש גלי: "לבוש צנוע אולי יכול היה למנוע את התקיפה..." וכך, במודע או שלא אנו מסיטים את הדיון מהמקום בו הוא אמור להיות.
אנחנו מקלים על הפוגע ומסירים ממנו את האחריות הבלעדית. אנחנו מפנים אצבע מאשימה לאותן נפגעות ובעיקר מפנים אליהן עורף. חלקן יזעקו אולי כי אין כול משמעות לבגד שלבשו בעת בה הותקפו. אך סטטיסטית - רובן "ישתבללו" פנימה מלאות אשמה ובושה. קולן יאלם.
לא פעם אני תוהה ביני לבין עצמי על מקורה של השתיקה, אז אני נזכרת בסיפור התנ"כי על אודות תמר, הנאנסת אונס נורא על ידי אחיה, אמנון. היא זועקת את נפשה ונוהגת כאבלה, אך נדרשת לשתוק על ידי אחיה הנוסף אבשלום. "ועתה אחותי החרישי." הוא קורא אותה.
זעקתה של תמר מסוכנת לממלכה ולסדר החברתי, וככזו הוא מבקש להשתיק אותה. סיפור האונס ודרישתו של אבשלום את תמר לשתיקה - אפשר שיעוררו כעס. ובצדק.
מבט נוסף מאפשר לראות בדרישה זו דווקא קריאת תיגר על מציאות ההשתקה, ההאשמה והבושה. קריאת השכמה עבורנו להיות אמיצים, לא להחריש את קולנו, ולשבור את הסדר החברתי המעוות, המסוכן, שבו מקודשות השתיקה, על פני הזעקה הצודקת. זוהי האחריות המוסרית של כל אחד ואחת מאתנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם