ראשי » חדשות » דעות

מילד לילד נעשה יותר קשה לעשות ברית מילה

אין לה אוויר, היא לא באמת שם. היא לא באמת מקשיבה, היא לא באמת מתייחסת. המוהל מנסה להרגיע אותה. מיליונים היו לפניך ומיליונים יהיו אחרייך, היא מנסה להרגיע את עצמה. אולי היא מרגישה ככה בגלל שעם כל ילד, הנשמה שלה הולכת ומתרככת

היא לא נרדמת מאז הלידה. היא מאושרת והכול, אבל היא באי שקט עם לב דופק. זאת לא לידה ראשונה, אז היא מקבלת בהכנעה את כאבי הרחם המתכווץ, הגודש והצריבה. כרגיל, לוקח זמן עם ההנקה, אבל יש לה סבלנות. היא מארגנת את השיער לפני שהילדים באים לבקר. מחליפה לבגדים רגילים. כיף לה לראות אותם. היא שם, אבל בעצם לא. מחר הביתה.

לפני הלידה היא ובעלה עברו על כל האופציות שיש בנוגע לברית. מה אם בשבת ומה אם בשישי. ואיפה החיתוך ואיפה האירוע. ומה אם יהיה צהוב, או קטן מדי. זאת לא הפעם הראשונה שהיא חוגגת ברית. אבל מילד לילד זה נעשה לה יותר קשה. אולי בגלל שעם כל ילד, הנשמה שלה הולכת ומתעדנת ומתרככת. היא מפחדת ודואגת ולא יודעת אם זה מהמתח או מההורמונים של אחרי הלידה.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ערבי הוכה, נכה נאנסה - הכל סיפור של אג'נדה
- ארגוני השמאל דואגים לקיומם יותר מאשר לפלסטינים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

היא חוזרת הביתה, יש לה עוד שעתיים עד שהגדולים יחזרו, אז היא נכנסת למיטה אבל היא לא נרדמת. הכינו לה עוגה, פרחים ובלונים, יש לה חברות טובות. והילדים חמודים, הכינו שלט. הם חוזרים. וואו כמה רעש. היא אומרת: רק לא לגעת בפנים. טוב חמודים? לא בפנים. היא לא עומדת בכל השאלות של אמא שלה ושל אמא שלו, אז היא מעבירה את האחריות לחברה טובה ולבעלה. היא מעסיקה את עצמה בלבחור בגדים לה ולילדים.
 
עדיין כואב לה והבטן הזאת שנראית כאילו בכלל לא ילדה. איך בכלל היא תצא עכשיו לקניון, לקנות דברים. אז אמא שלו באה איתה והיא מחזיקה לה את הילד בזמן שהיא מודדת. היא שואלת כל מיני שאלות. משתפת אותה בהתלבטויות של את מי להזמין, מספרת על מוהלים נהדרים שהיא שמעה עליהם ועל אסונות נוראיים שהיא שמעה עליהם.

אמא שלו מדברת ומדברת, והיא, בעולם משלה. אין לה סבלנות וחם לה והיא רק רוצה הביתה. היא בוחרת שמלה, אבל כשהיא באה לשלם היא נזכרת שהיא צריכה לקנות משהו שיהיה לה גם נוח להניק איתו. כי יהיה צריך להרגיע אותו וזה. נשבר לה סופית. בעצם יש לי משהו בבית, היא משקרת ובונה על חברה אחרת שתשאיל לה משהו. רק ללכת.

קריאת שמע של הילדים. היא יודעת שהם הבטיחו לגדולים את זה, מין אירוע משלהם. שאליו יוכלו להזמין את החברים. הם גם קנו קרטיבים מראש וחטיפים. הדבר האחרון שבא לה עכשיו זה בלגן. היא נכנסת לאמבטיה לקצת יותר זמן ממה שצריך. דמעות חמות ומלוחות. פתאום היא נבהלת שאולי היא בדיכאון אחרי לידה. ילדים באים, אמהות מחייכות. לוקחים לה את הילד, מחזירים לה. היא חוזרת להרגיש מדי פעם דברים, כשהיא רואה את הגדולים זורחים מאושר. יודעים שהם הכוכבים של האירוע, זה האח החדש שלהם. שרים המלאך הגואל. קרטיבים. מתחיל להימאס לה. הם הולכים. הילדים נרדמים. הוא יושב לכתוב את הדברים שיגיד מחר. אין לה סבלנות. אין לה אוויר.

הלילה עובר כמו כל הלילות הראשונים. בכי, הרמה, הליכה שקטה לסלון. הלילה אין לה כוח. מגיע הבוקר. משבע כבר אנשים מסתובבים אצלם בבית. ההורים שלה, האחים שלו, חברים. אנשים יוצאים ונכנסים. באו לעזור. היא מתמקדת בבגדים: להלביש, לסרק, ליישר. אותם, אותו, אותה. היא מגיעה לברית. נוגעים בה ומנשקים אותה ומחבקים אותה. זה מטורף איך שמחות ולוויות מתחילות אותו דבר.

אין לה אוויר, היא לא באמת שם. היא לא באמת מקשיבה, היא לא באמת מתייחסת. היא מחפשת משהו שימקד אותה. נקודה אחת להסתנכרן אליה. לא מצליחה להתרכז. המוהל מגיע לפני. הוא מקסים, מנסה להרגיע אותה. מיליונים היו לפניך ומיליונים יהיו אחרייך, היא מנסה להרגיע את עצמה. פתאום קריאות: מתחילים, מתחילים. מי הסנדק, מי הקווטערים. מתחילים לשיר.

והנה זה בא. הלקיחה הזאת. איך מיילדים אותה בפעם השנייה ומוציאים אותו ממנה. ולא חשוב בכמה עדינות זה נעשה. חברה דוחפת לה תפילה, אחותה מחבקת אותה. הגדולה־קטנה שלה רצה אליה. הנה, היא תהיה הנקודה שלה. המיקוד. היא מרימה אותה ומחבקת חזק ודומעת בשקט לתוך השיער השחור והחלק שלה. הסנדק לבן כמו הקיטל שהוא לובש. בכי תינוק, היא לוחצת אליה את הילדה קצת יותר חזק. זהו, זהו, היא לוחשת לאוזן הלא נכונה. אנחנו אחרי. אומרים את השם. מסביב היא מקבלת מחמאות. עוד כמה דקות ומחזירים לה אותו. היא רואה אותו בדרך.

רגע. עוצרים את זה. רגע, לפני, בואי תגידי הגומל. אין לה סבלנות כבר, נותנים לה סידור. אפילו לא כולם בשקט. היא אומרת הגומל.

האירוע יפה ומכובד. חוזרים הביתה. שקיות של מתנות וקופסאות של האוכל והעוגות שנשארו. בא לה לסדר, לארגן. אבל אין לה כוח. פתאום העייפות של כל שמונת הימים האחרונים מכריעה אותה. היא מתיישבת בסלון ומתפרקת. בוכה בלי הפסקה. הוא בא לחבק אותה, דואג. מה קרה? עזוב, היא אומרת. סתם הורמונים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רביטל ויטלזון-יעקבס

מרצה מבוקשת, אושיית פייסבוק וכותבת. אם לארבעה שמתפללת לארבע שעות שינה רצופות. טוב נו, גם שלוש זה בסדר.

לכל הטורים של רביטל ויטלזון-יעקבס