ראשי » חדשות » בארץ

שוברות שתיקה: במגזר הדתי נלחמים בעברייני המין

חשש מעימות במשטרה, קושי לעבור בדיקה גינקולוגית ופחד מסטיגמות ברחוב הדתי - נשות מרכז תהל פותחות לראשונה את הדלת לעיתונאי, ומסבירות למה אין דבר כזה תלונות שווא

ראיתי אותה עומדת ליד הדלת, מהוססת, מיישרת את חולצתה שוב ושוב. עיניה בלשו לצדדים, לראות אם מישהו מבחין בה. גם אליי היא שלחה מבט חושד. נערה קטנת קומה, בגיל ההתבגרות, עם שיער גולש. לא הייתי נותנת לה יותר מ-12. אחר כך התברר שהיא בעצם בת 15. שנאנסה. פעמיים. על ידי שני תוקפים, בני מיעוטים.

עוד כותרות ב-nrg:
- "ישראל פושעת": מנהיג הלייבור שוב בעין הסערה
- יעלון נפגש עם ליברמן: אעמוד לרשותך בכל עת
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

את הכתובת שאליה הגיעה – הכתובת של "תהל", מרכז הסיוע לנשים דתיות ולילדים דתיים - לא תמצאו רשומה באף מקום. בדיוק כדי שילדות כמוה ירגישו בטוחות לצלצל בפעמון ולספר את סיפורן. לי נמסרה הכתובת הזו רק שעות ספורות לפני מועד בואי למקום. "זאת הפעם הראשונה שנכנסת לכאן כתבת", אומרת לי דבי גרוס, מנהלת המרכז, לאחר שאחת המתנדבות נענית לקריאות הזמזם ופותחת את הדלת. "האנונימיות היא הכלל הראשון במקום הזה".

הרעיון לבקר במרכז תהל הגיע בעקבות דיון סוער עם חברה, לאחר שפורסם שמתלוננת באחת מפרשיות עבירות המין המתוקשרות חזרה בה חלקית מגרסתה. אותה חברה, שהתנדבה במוקד של תהל בעבר, אמרה לי: "אם היית יושבת שם יום אחד, היית מבינה כמה אבסורדי לחשוב שבחורה מסוגלת להמציא כזה סיפור". אז החלטתי לשבת שם.

מעבר לדלת נגלה לעיניי חלל משרדים לא גדול במיוחד, בגוני פסטל. במקום פועל מוקד מאויש ובו מכשירי טלפון וביפר חירום, בזמינות של 24 שעות ביממה, כולל שבת. מדובר כאמור במוקד סיוע שמיועד לקהל דתי, אבל פיקוח נפש דוחה הכול.

מרכז תהל הוקם לפני 23 שנים, כשבאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית (1202) הבינו שהמוקדים הרגילים אינם מתאימים לצרכיו של הסקטור הדתי. כדי לתת מענה אופטימלי, נפתח מוקד החירום הזה המיועד לנשים דתיות (במספר 02-6730002) וגם לגברים מהמגזר (02-5328000). "הידיעה שיש מקום אנונימי שמבין את הרגישות של הקהילה מקלה על ההחלטה לפנות אלינו", אומרת גרוס.
 
שישה חודשי הכשרה נדרשים כדי לענות לטלפונים במוקד, שמצלצלים כ-150 פעמים בשבוע. המרכז חולש על מגוון פעילויות, ובהן ימי הסברה והעלאת המודעוּת במוסדות חינוך, הדרכות לארגונים ומנהלים, הכשרת ממונים על פניות בנושא הטרדות מיניות, פגישות סיוע והכוונה משפטית. אבל הלב הפועם של המקום שוכן בתוך חדר קטן וסגור: שתי עמדות טלפון שתפקידן, במובן הכי פשוט של המילה, להציל חיים. לא רק במקרים של תקיפות מיניות, אלא גם של אלימות במשפחה ומצוקות אחרות.

"יש כאלה כרוניות, שמתקשרות יום-יום", מספרת גרוס. "רובן נשים שעברו פגיעה קשה בילדותן, והן יוצרות איתנו קשר כדי לקבל כוח לתפקד בחברה. לפני חמישים שנה היו מאשפזים אותן במוסד סגור. היום הרבה מהן שורדות באמצעות כדורים והתמיכה שלנו".

בעמדת החירום ישובה גילה אלוף (64), פיזיותרפיסטית במקצועה. מזה שש שנים היא מתנדבת במוקד, וכבר ראתה ושמעה כמעט הכול. לא סתם בחרו דווקא בה למשמרת הזו, יום ראשון בבוקר. "יום ראשון עמוס בשיחות", היא מסבירה. "משמונה ועשר דקות, כשכל הילדים כבר מפוזרים בגנים ובבתי הספר, הן סוף-סוף לבד בבית ואז אפשר להתפרק. אחרי החגים מגיע העומס הכי גדול. הטלפון לא מפסיק לצלצל".

על הקיר ממול תלויים כללי ברזל למתנדבת. הנחיות מפורטות כיצד לנהל את השיחה באופן מדויק ונכון ככל האפשר. "בדקי אם הפונה נמצאת במקום בטוח", נכתב שם. "בדקי אם היא זקוקה למקלט. הדריכי אותה לנהל יומן אירועים. הדריכי אותה לארוז תיק עם מסמכים חשובים, מפתחות, בגדים וכסף.

"איך לעזור לאישה שעברה תקיפה: אמרי לה - את לא אשמה. להדגיש חשיבות של בדיקה גניקולוגית. אם התקשרה מיד לאחר התקיפה, להגיד לה לא להתקלח ולשמור את הבגדים. להציע כדור פוסטינור. אם הפונה היא אשת כוהן - הדריכי אותה לא לספר כרגע לבעל ואנחנו נבקש פסק רב. והחשוב מכול: אל תשאלי 'למה'".

"כשאישה נאנסת מתחיל למעשה מירוץ נגד הזמן", מסבירה אלוף. "הפעולות שהיא תעשה או לא תעשה הן קריטיות להמשך בהרבה מובנים - רפואיים, משטרתיים, גניקולוגיים. אין לנו כמובן שום סמכות להגיד לאישה 'עשי כך ואל תעשי כך', אבל ברגע שהיא מספרת על אונס, נעודד אותה לפנות לחדר 4 בהדסה עין-כרם. זהו חדר טראומה מיוחד שבו מרכזים את כל הבדיקות ההכרחיות במקרים כאלה. הם משתדלים שתהיינה שם אחות ורופאה מהמגדר הנשי, ואם המותקפת מעוניינת היא יכולה לקבל ליווי של נציגה מהמוקד שלנו.

"החלק הקשה הוא לשכנע אותן לא להתרחץ. האינסטינקט של המותקפות הוא לנקות את הלכלוך, כי הן מרגישות מזוהמות. אם אנחנו לא מצליחות, ננסה לשכנע אותן לפחות לשמור את הבגדים".
 

קרה לך שנשברת תוך כדי שיחה?
"זה קורה. ואז אני יוצאת החוצה, מדברת עם האחראיות ונרגעת. היה למשל מקרה של בחורה צעירה שיצאה מהבית כי לא יכלה יותר להיות שם, והתחילה להסתובב ברחובות. היא התקשרה אליי וסיפרה שהיא ישנה באוטו. לא ידעתי מה לעשות. בשעה 11 בלילה התקשרתי לאחת הרכזות, ולא נחתי עד שמצאנו איזה סידור זמני. ימים שלמים הסתובבתי עם זה. אבל אני יודעת שאסור לי להישבר כשאני מדברת איתן. הן חייבות לקבל אותי רגועה ומעודדת. עצם זה שהן מתקשרות לפה, זה כבר מעשה גדול".

צירוף המילים "עצם זה שהן" חוזר על עצמו שוב ושוב במהלך הביקור שלנו במוקד. שום דבר לא מובן מאליו כאן, ולא רק כשמדובר בנשים המגיעות מהמגזר החרדי, הסגור והמסוגר: גם האישה בעלת מראה המתנחלת, שמפציעה פתאום בשערי המקום לפגישת ייעוץ, נדרשת לאותה מנה של אומץ. אי אפשר להחמיץ את המבטים המהירים שהיא משגרת לכל עבר, מנסה לוודא שאף אחת מהמתנדבות לא מוכרת לה, ולא עלולה להדליף את זהותה.

את המשמרת השנייה אני מעבירה עם רבקי סקורניק וסיגל שרייבר. "חיפשנו משהו לרוח", הן מסבירות את הבחירה להתנדב במרכז תהל. גם עכשיו הטלפון לא מפסיק לצלצל. אחת השיחות מגיעה מאישה חרדית שמעוניינת בהפניה לטיפול נפשי. סקורניק פותחת ספר גדול ומקריאה לה שמות של מטפלות אופציונליות, לצד תיאורי לבוש: "דתייה לאומית עם כיסוי ראש וחצאית"; "דתייה לאומית עם כיסוי ראש חלקי ומכנסיים"; "חרדית ליטאית, חובשת פאה".

"הרבה מהפונות מחפשות פסיכולוגית שלא מדווחת לאף אחד", מסבירה סקורניק. "לחלקן חשוב שהיא תהיה מוכנה להישמע לפסק של רב. זה כמובן מצמצם מאוד את האפשרויות. אגב, בסוף השיחה הזו המתקשרת אמרה לי את השם שלה. זה כבר הישג. הרוב לא מוכנות לתת שם".
 

הטלפון שוב מצלצל, והפעם שרייבר עונה. שקט נשמע מעברו השני של הקו. אחרי כמה ניסיונות לדובב את המתקשרת, שרייבר מנתקת, נותנת לה את הזמן להתבשל עוד קצת עם הדברים שהיא רוצה להגיד. "לא כולן מצליחות לדבר בפעם הראשונה. הייתה לי אחת שבאופן קבוע התקשרה ושתקה.

"הייתי שומעת אותה ברקע, לא מדברת. ואני אומרת: שלום, מישהו שם? - 'כן'. רוצה לדבר? - 'לא'. את במקום מוגן? - 'כן'. לסגור? - 'לא'. להישאר על הקו? - 'כן'. ככה המשכנו. כבר ידעתי לזהות את הקול שלה, אבל תמיד היא הייתה מנתקת בלי לספר מדוע התקשרה.

"בסוף הצלחתי לדובב אותה, אחרי אולי עשרות שיחות. התברר שזו אישה חרדית שאביה פגע בה כשהייתה ילדה. היא המשיכה את חייה והתחתנה, אבל הדברים שבו ועלו כשאביה חלה והיא התבקשה לטפל בו. היא הרגישה שהוא שוב מחפש את קרבתה, והכול צף מחדש".

מחדר הפגישות יוצאת אותה נערה בת 15, בתום הייעוץ. היא מעלעלת בסמארטפון, מקלידה מספרי טלפון. דרך ארוכה עומדת לפניה, רצופה בחדרי חקירות, עימותים ותשאולים. מאותה דרך קשה מגיעה גם הנחת המוצא של המרכז שאין דבר כזה, תלונת שווא. "קשה לי להאמין שבחורה תיכנס לזה סתם", אומרת גרוס. "זה תהליך כל כך קשה. מי ששהתה פעם אחת בחדר חקירות תוכל לומר לך".
 
ובכל זאת, יש מתלוננות שחוזרות בהן.
"תראי, יכול להיות מקרה של מישהי שעברה פגיעה מינית בילדותה, ואז כשהיא בונה קשר עם בן-זוג והוא עושה דבר קטן, זה לוחץ לה על הפגיעה ההיא ומלחיץ אותה. אבל היא לא ממציאה את הסיפור; היא פשוט מגיבה מתוך הטראומה. לא ראיתי אף מקרה שהגיע לפה וליווינו אותו שלא היינו בטוחים במאה אחוז שהמתלוננת דוברת אמת".

בכמה מהפרשיות האחרונות היו הרבה שתהו לגבי התזמון – שנים אחרי העברה, לכאורה, ורגע לפני שהאיש שנגדו הוגשה התלונה מתמודד על תפקיד בכיר או מקבל מינוי.
"לפני כמה שבועות ליוויתי מתלוננת בסיפור כזה. חקרו אותה ואת החברות שלה על סיפור אחר לגמרי, היא לא התכוונה בכלל ללכת למשטרה בגלל התקיפה, הרגישה שזה מאחוריה - אבל ברגע ששאלו אותה שאלות הכול צף. הרבה פעמים אנחנו רואות שכאשר מישהו מגיע לכותרות, פתאום קשה לנפגעת להישאר עם השקט שלה. כשהיא רואה שהוא מתקדם, והוא עלול לעשות את זה לעוד נשים, היא מתעוררת. זה יכול להיות גם אחרי טיפול שעברה. זה לא בא ממקום של נקמה, אלא מרצון לעשות צדק בעולם".

מוקדניות המרכז משתמשות בשמות בדויים, ומעודדות גם את המתקשרות לעשות זאת, ולא רק כדי להקל עליהן את החשיפה. לפי החוק קיימת חובת דיווח במקרה שהנפגע הוא קטין, ולכן בשיחות הראשונות ימליצו נשות תהל לקטינות הפונות אליהן להישאר אנונימיות, עד שיחליטו כיצד הן רוצות להתקדם עם התלונה.

"היום יש עלייה גדולה בנכונות לגשת ולהתלונן במשטרה, אבל עדיין קיימים מחסומים", אומרת גרוס. "החלק הכי קשה הוא כשמקרה כזה יוצא לתקשורת. מהמשטרה יש הרבה דליפות, ולפעמים דובר מחליט לתת סיפור לעיתונות. אז נכון, הם לא יכולים לכתוב שמישהי מסוימת עברה פגיעה, אבל הם יכולים לכתוב ש'תלמידה מבית ספר ממ"ד בקריית-שמונה' עברה פגיעה. ובינינו, כמה כאלה יש? כל העניין של צו איסור פרסום על שמות לא רלוונטי לעידן האינטרנט".
 

עד כמה הפומביות יכולה להרתיע?
"אני יכולה לומר לך שכמה מהמתלוננים נגד הרב אלון, שליוויתי אותם, החליטו לא להמשיך בגלל החשיפה. היה גם המקרה של סטנלי שניידר, פסיכולוג שבמשך שנים ייעץ במגזר הדתי. מחנכת התקשרה אליי ואמרה לי 'תשמעי סיפור מוזר, ילדה בכיתה שלי מספרת שהיא הולכת לפסיכולוג והוא עושה לה גם טיפול גניקולוגי'.

כשליווינו את המתלוננת למשטרה, צצו בתקשורת כל מיני סיפורים לא מדויקים לגביה. אנשים חשבו שהיא פרוצה. הסיפור הזה היה קשה, כי הפוגע היה יכול להגיד 'זה לא קרה, היא מפנטזת'. עזרה לנו העובדה שבעקבות הפרסום הגיעו עשרות מתלוננות אחרות, אבל השמועות שיכולות לצוץ על מתלוננת הן בין הדברים הכי קשים בכל התהליך".
 
והשמועות הן לא הכול. מתלוננת לא תמיד מודעת לכך שבשלב מתקדם יותר היא עשויה למצוא את עצמה יושבת מול מי שפגע בה, במרחק נשימה ממנו. "כשמתלוננת מוזמנת לחקירה במשטרה - רוב הזמן היא לבד, אלא אם ידעה לבקש מראש ליווי של מתנדבת. השאלות קשות: למה הלכת, למה הסכמת. חקירה יכולה להימשך גם ארבע שעות, ומדובר במפגש מאוד מחליש.

"אחרי החקירה נערכות עוד השלמות, החשוד כמובן ייחקר, ולאחר מכן לרוב יש לחץ לקיים מולו עימות. בשנים האחרונות המשטרה טוענת שבחירה של המתלוננת לא להתעמת עשויה להשפיע על ההחלטה אם להעביר את התיק לפרקליטות להמשך ההליך הפלילי.

"בעימות המתלוננת יושבת במרחק מטר מהאדם שפגע בה. זה תהליך קשה מאוד, שנעשה בחדר קטן ומחניק. החוקרים מאמינים שהם יכולים לראות את הדינמיקה ולחוש דברים. אחר כך התיק יכול לשבת חודשים ארוכים עד להעברה לפרקליטות, ומשם שנה-שנתיים עד המשפט. אחת הבנות שאנחנו מלוות נאנסה על ידי חבר שלה לפני שנתיים, ועדיין לא פתחו תיק".
  
יש מקרים שבהם תמליצי לא לפנות למשטרה?
"כן. לפעמים אני פשוט לא מאמינה שהמתלוננת תצליח במשפט. לא כי היא לא דוברת אמת, אלא כי מהניסיון שלנו אנחנו כבר יודעים שזה יגיע למצב של מילה שלה נגד מילה שלו, ולא תהיה לה יכולת להוכיח. כמובן, אם היא תתעקש להתלונן, אנחנו תמיד נלווה אותה ונתמוך בה. ממש בימים אלו אני מטפלת במקרה של מישהי כזאת, צעירה דתייה שבמשך תקופה ארוכה נוצלה מינית על ידי בחור נשוי. ברור לי שהוא ניצל את התמימות שלה, אבל הוא לא היה הבוס שלה, ואני חוששת שהיא לא תצליח להוכיח שהיא הושפעה מהמעמד שלו". 

א', אחת הנתמכות של מרכז תהל, מתגוררת ביישוב חרדי בפריפריה. שלושת ילדיה למדו באחד ה"חיידרים" המבוקשים באזור. כולם עברו אצל אותו מורה, אדם מוערך ונחשב בקהילה שלהם. אלא שיום אחד פנה בנה הבכור להנהלת המוסד, ודיווח שהמורה פגע בו מינית. "האח הקטן התחיל ללמוד שם, והבן הגדול פחד שגם הוא ייפגע", מספרת לנו א'.

חומות השתיקה קרסו. בזה אחר זה התוודו בפניה שלושת הילדים כי נפלו קורבן למעשים נוראים. "בשבועיים הראשונים פשוט לא היינו מסוגלים לדבר מרוב הלם", היא נזכרת. "היינו עם הילדים בבית ועיכלנו את מה שקרה. ההנהלה הייתה חייבת לדווח למשטרה, וילדיי זומנו לגביית עדות. צריך להבין שבמקרה כזה, למרות שהילד הוא הנפגע, הוא לא התובע ולא צד בסיפור: המדינה היא זו שתובעת. לנפגעים אין זכויות, הם בסך הכול שם על תקן מתלוננים".
 

מאז, כבר שנה ותשעה חודשים מבלים א' וילדיה בתחנות משטרה ובבתי משפט. המורה אמנם הושעה מתפקידו ואף ישב כמה שבועות במאסר, אבל לבסוף שוחרר למעצר בית וכיום הוא נושא אזיק אלקטרוני ורשאי לטייל מחוץ לביתו בשעות מוגדרות. לעומת זאת, את מה שעוברים א' ובני משפחתה מאז שהעזו לשבור שתיקה אפשר להגדיר כסיוט מתמשך.

"לומר לך את האמת? אני מתחרטת על ששיתפנו פעולה עם המשטרה. זו הייתה תקופה נוראית, היינו מבודדים לגמרי. דיברנו עם רבנים והם אמרו לנו 'עזבו את זה', 'טפלו בילדים', 'תעברו מהעיר'. ניסו להשתיק הכול. אנשים מהקהילה הגיעו אלינו הביתה וכעסו על שהלכנו למשטרה. מישהי שקשורה לתוקף באה אלינו וניסתה להציע כסף כדי שנשתוק.

"אחרי שהתיק הגיע למשטרה, המקורבים של התוקף שינו אסטרטגיה, ופעלו לכך שנוחרם על ידי הקהילה. הם פצחו במלחמת התשה משפטית וחברתית. הקניטו את הילדים שלי, אמרו להם שהם 'מויסרים' (מוסרים, מלשינים – רמ"ב), לא צירפו אותם למניין בבית כנסת, לא קיבלו אותם למוסדות. כבר שנה הילדים שלי לא הולכים לבית הספר, כי הם לא מסוגלים נפשית. אנחנו ממשיכים לגור באותו מקום, ואין לנו שום תמיכה.
 
"החקירות במשטרה היו שלב קשה מאוד", היא מוסיפה. "את לוקחת ילד פגוע, ואומרת לו 'כולם איתך, מאמינים לך, רוצים לעזור לך, תהיה אמיץ'. ואז הוא מגיע לחוקר ששואל אותו למה לא סיפר קודם, ולמה נזכר לציין פרט מסוים רק עכשיו. הם שוכחים שלפעמים לוקח זמן עד שהקורבן מצליח בכלל לדבר על הטראומה. הם גם לא מבינים שזה ילד חרדי, וקשה לו לתאר פגיעה מינית באופן ויזואלי, כי זה עולם מושגים שהוא בכלל לא מכיר.

"ואז החוקרים חושבים שמה שקרה לו לא מספיק חמור. את יושבת בבית המשפט, ומולך הנאשם וכל המשפחה שלו שנלחמים נגדך, ואסור לך לומר מילה. את רואה עדים שעולים בזה אחר זה ומשקרים, ובא לך לצעוק ולבקש שיאמתו את הדברים, אבל אסור לך, כי אין לך מעמד מבחינת ההליך הפלילי. זו התעללות מתמשכת - פגיעה שהיא גם פיזית, גם נפשית, גם סביבתית וגם משפטית".

בוקר ירושלמי בהיר. בתוך בניין משרדים מתכנסות כשלושים נשים מהמגזר החרדי והדתי-לאומי, בהן נשות רבני קהילות וגם אשת ח"כ מפורסם. המטרה: להכשיר אותן לאתר בזמן אמת נפגעות או נפגעות פוטנציאליות, ולהעניק להן הכוונה נכונה. זהו המפגש השלישי בסדרה שיזמה גרוס. לא היה פשוט לשכנע את הנוכחות בנחיצות העניין, אבל פרשת הרב עזרא שיינברג הכריעה את הכף. לא מעט נשים הבינו פתאום שזה יכול לקרות גם להן, גם לחברותיהן.

המפגש הזה הוא בגדר סוד מוחלט בהחלט. המיקום חשאי, והכניסה מותנית באישור מראש. כבר בהתחלה נדרשת גרוס למוסס תפיסות שגויות. "כשאנחנו מדברים על אונס, אנחנו לא מדברים על אקט מיני", היא מסבירה לנוכחות. "זהו אקט של אלימות שמשתמש בדחף המיני. אקט של שליטה והשפלה. אם אונס היה קורה בגלל דחף מיני, היינו צריכים לראות היום ירידה במספר המקרים לעומת שנות החמישים, כי כיום לא קשה להשיג מין בהסכמה. מה אנחנו רואים בשטח? עלייה גדולה. כי אונס הוא קודם כול תוצר של אלימות.
 

  
"עשו מחקר על אלימות כלפי נשים בחברה הפלסטינית, וגילו שבתקופת האינתיפאדה היו יותר נשים מוכות. למה? כשבחור יצא לזרוק אבן, והיה מלא כעס, הוא גם חזר הביתה והכה את אשתו. בלי להיכנס לפוליטיקה, ברגע שיש מלחמה ורואים צבא נכנס לאיזשהו אזור, אנחנו גם רואים הרבה מקרי אונס. יש קשר בין שני הדברים".

בשיחה בפורום כזה אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר: סוגיית הקשר בין אופי הלבוש לסיכוי להיות מותקפת. לא מעט נערות דתיות שנפגעו מינית, מאשימות את עצמן בבחירת ביגוד מתירני מדי, שכביכול הזמין את התקיפה. גם בנושא הזה גרוס לא מוכנה לתת הנחות. "אם בחורה הולכת ברחוב בצורה לא צנועה, זה יכול להביא בחור לחשוב ש'וואלה, איתה זה ילך יותר בקלות' - אבל זה לא בהכרח יגרום לו לתקוף אותה. יכול להיות שיש לו בכלל פנטזיות על בחורה צנועה מבית יעקב, ודווקא זה מה שימשוך אותו.

"חשוב להבין שלבוש בלתי צנוע לא מזמין אונס. ערכנו סדנה לנערות ועבדנו איתן על ההבנה שלפעמים הדרך שבה את הולכת ברחוב משדרת משהו. דיברנו על שפת גוף, אמרנו להן לדמיין שהן לובשות טי-שרט עם הכיתוב 'אל תתעסק איתי'. במפגש העשירי שאלנו כל אחת מה היא קיבלה מהסדנה, ואחת הבנות סיפרה שהיא כבר חודשים לובשת בדמיון את הטי-שרט הזה.

"ואז היא הוסיפה: 'אבל אם רציתי שבחור יתחיל איתי, באותו יום לא לבשתי את הטי-שרט'. ראיתי שהיא באמת הפנימה את הנושא. לפעמים אישה יכולה במכוון להקרין דברים, ובחור יחשוב בעקבות זה שכדאי להתחיל איתה, אבל היא לא מזמינה אונס. יש הבדל".
 

במהלך הסדנה מורה גרוס לנשים להתהלך בחדר ולהתחבר לזוגות אקראיים. אז היא מושיבה אותן זו ליד זו, ומבקשת מכל אחת לספר לאחרת על הטרדה מינית שחוותה או נתקלה בה. זה רגע מדהים: שלושים נשים, כולן חיות בקהילות אדוקות וסגורות, ולכולן יש מה לספר, ללא יוצאת מן הכלל. רק אחרי שזה קורה הן מבינות את העוצמה ואת המספרים, ויכולות סוף-סוף להתפנות להדרכה האמיתית: מה עושים במקרה של רווקה שנפגעה, של נשואה, של אשת כוהן. איך משיגים פסקי דין חשאיים דרך מרכז תהל, האם מותר לספר לבעל, האם צריך לספר לארוס, מתי להמליץ על שימוש בפוסטינור.

אחר כך עוברת גרוס לסוגיית ההטרדות במקומות עבודה, ולבעייתיות של קשר בין בעל סמכות ובין אישה שכפופה למרותו. לפי החוק, היא מציינת, בכל מקום עבודה צריך להיות ממונה על תלונות, ובכל שנה הוא אמור לעבור הדרכה בנושא. בפועל, רק מעטים מקפידים על כך.

והסטטיסטיקה אינה נותנת מנוח. ב-70 אחוזים מהמקרים האונס מתוכנן מראש. בכמעט חצי מהמקרים מעורב יותר מתוקף אחד. 80 אחוזים מהנאנסות הותקפו בידי אדם המוכר להן. "מרבית מעשי האונס יקרו דווקא במקום שבו את מרגישה בטוחה", אומרת גרוס לנוכחות.

"קל לי יותר עם החברה החרדית מאשר עם החברה הדתית-לאומית", היא מספרת לי אחר כך. "דווקא אצל הכיפות הסרוגות מתקשים יותר לקבל את הדברים שאני אומרת. ערכנו ערב הסברה בגוש עציון לפני כמה שבועות, והייתה שם הרבה התנגדות. אנשים מסרבים להאמין שאצלם זה יכול לקרות. הם באים ליישוב, ומבחינתם הם הגיעו לאוטופיה. גן עדן לילדים. הם חושבים שברגע שהם עוברים את השער של היישוב, האויב נשאר בחוץ. קשה להם כשאני באה ומנפצת את האוטופיה הזאת".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg