ונצואלה: כך נראית התאבדותה של אומה
אין מים, חשמל או תנאי רפואה בסיסיים. שירותי הטלפוניה נפלו, ובקרוב גם האינטרנט. מעולם לא ציפיתי שאהיה עד למדינה שהורגת את עצמה באטיות. אני מניח שאף אחד לא מצפה לכך
אני חייב לומר לכם: אין בכך משהו גדול במיוחד. אנו, האנשים שיש להם את הפריבילגיה לטייל בעולם לעתים קרובות, מביטים מלמעלה בסיפוק בחורבות של יוון העתיקה, הפרתנון מואר בכחול ובירוק. האקרופוליס. הקולוסיאום ברומא.עוד כותרות ב-nrg:
- הטעות של דרוקר: למפכ"ל אין קשר לחקירות רה"מ
- נתניהו הזמין את פוטין לפתח את מאגרי הגז
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אנו מתהלכים ברחובות המאובקים של טימבוקטו ומביטים בפליאה במסגדי הבוץ הישנים, בעת שאנו מהרהרים על התקופה שלמקומות אלו היתה אנרגיה ומטרה. אלו אינם הרהורים עצובים, עבור אלו מאיתנו שהינם תיירים. הזמן ליטש את האסון. עתה כל שנותר הם בניינים גדולים ישנים המספרים סיפור על זמן בו היו הדברים נהדרים – לא על כיצד הם קרסו בשקט.
'לא היתה שום סיבה, לא באמת'', אנו אומרים אחד לשני כאשר אנו יורדים מהאוטובוסים הממוזגים. ''הדברים האלו פשוט קורים. שום דבר אינו לנצח, ואין זו אשמתו של אף אחד. זו פשוט דרכו של העולם". אנו ממשיכים, אוחזים בכוס יין מפלסטיק. הזמן חולף, ואט אט שוחק את היסודות של ציביליזציה עד שהיא קורסת לתוך עצמה – לפחות, זה מה שאנו אומרים לנחם את עצמנו. אין מה לעשות בעניין. אלו דברים שלא ניתן לעצור. הם פשוט הינם.
זה מה שיאמרו אנשים בעוד מאה שנים, אלף שנים על בירת ונצואלה, קראקס. או על מארקיי, או על ולנסיה, או על מארקייבו. הערים הדרום-אמריקאיות האדירות האלו, שטופות השמש, עם הקניונים, הכבישים המהירים, גורדי השחקים, ועם איצטדיוני הענק. כאשר הארכיאולוגים בעתיד יסרקו את מימי הקריביים ויימצאו את שרידיהם של אניות שהוטבעו, ישימו אותם לתצוגה במוזיאונים עתידיים, שיספרו על תקופה בה המקום אכסן תרבות.
חורבות של קניונים ענקיים מלאים במים ובתנינים – אולי האנקונדות הקדמוניות יתפסו מחדש את העמקים שלהן, אולי חולדות הענק המשוטטות בערבות, יקבעו את משכנן במה שבעבר היו בתיהם המפוארים של אוליגרכים – מכסות את האריחים והשיש בגלליהן. ''לא היה ניתן לעשות דבר", יאמרו גם התיירים העתידיים. ''המדינה הדרדרה – ונעלמה – זוהי דרכם של דברים".
אנו התיירים טועים.
אני יודע, כי צפיתי בהתאבדותה של אומה, ואני כעת יודע כיצד זה קורה. ונצואלה, אט-אט, ובאופן פומבי ביותר, גוססת, תהליך המתפרס על פני יותר מ-15 שנים. לראות מדינה הורגת את עצמה זה לא דבר המתרחש לעתים קרובות. בבורותו, אדם מניח שיהיה זה מהיר, ברוטלי, ובולט – כמו רצח העם ברואנדה, או החרבתה של פומפיי בהתפרצות הר הגעש וזוב.
אתה מצפה לראות גופות של אימהות אוחזות בילדיהן באופן מגונן, מפוחמות על ידי איתני הטבע. אך אלו אינם המקרים המובילים להתאבדות לאומית. לאחר אירועים כאלו מדינות מתאוששות – אנשים מתאוששים. הם בונים מחדש, הם משלימים. הם סולחים.
לא, התאבדות לאומית הינה תהליך הרבה יותר ארוך – לא תוצאה של איזשהו רגע אחד בודד. אלא במקום זאת, רעיון רע אחד, ועוד רעיון רע, ועוד אחד, ועוד אחד, והגלגלים שמניעים מדינה מתחילים לנוע לאט יותר ויותר, חלודה מכסה את החזיתות שבעבר נצצו. מהפיכה – קרה וכועסת. שנאה, כאסטרטגיה פוליטית. חוק, המשמש ל'הפרד ומשול'. רגולציה המשמשת להענשה. בחירות משמשות לחיזוק דיקטטורה. שחיתות המדממת בטפטוף את דם החיים, ממלאת דליים בקו רצוף של ביורוקרטים לפני שהם נהרסים, רק כדי להיות מוחלפים פעם אחר פעם.
זהו הדבר יוצא הדופן עבורי לגבי ונצואלה. להגנתי – חלשה ככל שתהיה – ניסיתי להילחם בהתאבדותה של ונצואלה בכל משך הזמן, בדרך זו או אחרת. אני מניח שאני עדיין מנסה, הכתיבה שלי כקו התנגדות אחרון. אך כמו דאגני טאגרט, מצאתי שאין דבר להתקומם כנגדו – זה הכל היה בלגן דביק של טינה ותירוצים. ''אל תעשו את זה'', אמרתי.
ושוב, ''החוק הזה לא יעבוד", ו''הבחירות האלו לא יביאו חופש'', ובאותו הזמן ''מה שאתם מתכננים לא יביא שגשוג – והשוויון היחיד שתמצאו יהיה בתור ללחם''. ולא הייתי לבד, צבא של אנשים חכמים ממני הצביע בפומבי בעיתונים ובדיונים בפורומים ועל גבי מסכי הטלוויזיה ובפגישות קהילתיות ובקמפיינים פוליטיים שהתוצאה היחידה תהיה התאבדות לאומית קולקטיבית. אף אחד לא הקשיב.
אז סטיתי מהמאבק. עזרתי בשיקום אוגנדה לאחר מלחמת אזרחים של 25 שנים – ריקון המחנות והחזרת חיים למסלולם. סייעתי בהחזרת הדמוקרטיה למאלי, וביסוס תהליך השלום הלאומי. כתבתי שלושה רומנים. עברתי ממקום אחד לאחר, ושוב לאחר, ושוב. ושוב. אהבתי את אשתי.
יצאנו לחופשות. ביקרנו במראקש, ובקהיר, ובזנזיבר ופורטוגל ובגרנד קניון. עברנו ניתוחים. נולד לי בן. לימדנו את בננו לשבת, לזחול, ללכת ולרוץ, לשיר ולצרוח ולומר מילים כמו "כלורופיל" ו"פוטוסינתזה". לנקוב בשמות כוכבי הלכת, אחד אחר השני, לכתוב את שמו.
בכל אותו הזמן, נמשכת ההתאבדות האיטית המייסרת.
ותמיד, מוקדם בבוקר על כוס הקפה, פתחתי את המחשב כדי לתעד, ולו רק בשבילי, את הפרק האחרון בהתאבדותה הארוכה, הטרגית של ונצואלה. שוחחתי עם חברי, אשר המשיכו לנסות ולהסביר לחסרי הבינה, מדוע אומללותם הינה תוצאה ישירה של רעיון גרוע אחד על גבי רעיון גרוע אחר במבנה פאר אדיר של טפשות. אנשים טובים התקועים בויכוח בן שני עשורים, ממנו אין מפלט.
לחשתי תפילה חרישית לאחרון שבשורה הארוכה של אסירים פוליטיים. הבטתי בתמונות של מקומות שהכרתי – חופים אליהם הלכתי, ומסעדות שביקרתי, מכוסים בזבל או חסומות בקרשים ומעלות צחנה. צפיתי בקטעי הווידאו של ביזת הסופרמרקטים שהיו ברי-מזל מספיק כדי להחזיק איזושהי אספקה.
הלילה אין אורות. כמו בעיר ניו-יורק ב'מרד הנפילים' של איין ראנד, עיני המדינה נעקרו כדי להאכיל את הקבצנים הרעבים בבניינים הנטושים שבעבר היו דירות פאר. הם מאשימים את מזג האוויר – הממשל מאשים – כמו רופאי האליל השבטיים של העבר אשר העלו קורבן לאלים בתקווה לאיזושהי התערבות. גם אין דבר לאכול. הם אומרים לאנשים להחזיק מעמד, לגדל תרנגולות על הטראסות של מה שבעבר היו דירותיהם המקסימות.
אין מים, והם נותנים שיעורים בטלוויזיה הממשלתית על כיצד להתקלח עם כוס מים. הכסף חסר כל ערך. אנשים כיום משלמים בתפוחי אדמה, אם הם מצליחים להשיגם. רופאים מנתחים תחת תאורה של טלפונים חכמים. כאשר יש מספיק חשמל להטעינם. בלי הרדמה, כמובן – או אנטיביוטיקה, כמו בימים שקדמו לרפואה המודרנית. שירותי הטלפוניה נפלו – בקרוב ייפול גם האינטרנט ועלטה המתפשטת לכל מקום תרד על הארץ הפראית.
מרתון ההרס כמעט הסתיים. דם החיים של האומה כמעט ואזל. לא, אין בכך דבר הרואי או כביר, חורבות בהתהוות הינם ענין עצוב – נטול המעטפת המנחמת של זמן המעניק עניין ואת התחושה שלא ניתן היה להימנע מכך. לצפות בכך היה, בעבורי, אחת הטרגדיות הגדולות של החיים.
הכותב הוא סופר ובלוגר אמריקאי.הטור פורסם לראשונה באתר שלו
תרגום: שחר שלוש
אקו"ם