גם אני חזרתי להאמין בטוב האנושי השבוע
אז התחלתי לשדר תוכנית יומית ברדיו, התרגשתי ממסע ההתרמה שכולם נרתמו אליו, חיפשתי חיות מנייר בדרום תל־אביב, וגם נפלתי למשכב. סיכום של שבוע עמוס במיוחד, מתוך דמדומי חום גבוה
השבוע החולף החזיר לי את האמון בבני האדם. טוב, קצת הגזמתי, מעולם לא איבדתי לגמרי את האמון בהם, אבל השבוע ללא ספק גרם לי לאהוב יותר את בני האדם.
הפעם האחרונה שהתרגשתי כל כך מהתגייסות ציבורית הייתה במהלך מבצע צוק איתן, כאשר החייל הבודד שון כרמלי ז"ל נהרג. פוסט אחד בפייסבוק שסיפר על החייל הבודד וקרא לציבור להגיע להלווייתו גרם לארבעים אלף איש (למרות שלשיר המופלא של אריאל הורוביץ על האירוע קוראים עשרים אלף איש) לצאת מהבית למרות החום והחירום, ולבוא להביע אבל ושותפות.
עוד כותרות ב-nrg:
- למה לא פרסמנו את הסרטון משרונה? כי זה סנאף
- שנא את המונופול: אז נאכל בלי תעודת כשרות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יהודה יצחק הישראלי לא נהרג, תודה לאל, בצוק איתן. הוא “בסך הכול" נפצע אנושות, מה שלא הספיק לממשלה כדי לארגן לו חזרה קלה הביתה. נדמה שהסיפור הזה תפס תשומת לב רבה כל כך כי הוא מייצג תופעה גדולה יותר. יש לא מעט חיילים שזקוקים לסיוע גדול מזה שהמדינה מעניקה להם, אבל משהו בקפקאיות של הסיפור הזה דווקא גרם לו להפוך לכדור שלג עצום בגודלו.
היה בסיפור הזה הכול. ערבות הדדית, מחאה ציבורית, רוחב לב והמון כעס. ה“רשתות חברתיות" שכל היום מספרים לכם כמה אלימות יש בהן, כמה נזק הן עושות, הוכיחו שוב שהרבה דברים טובים קורים בהן. עכשיו כל שנותר לנו לקוות הוא שלא נצטרך לשמוע עוד על חיילים שהמדינה עושה להם בעיות בדרך חזרה הביתה.
השבוע החולף גרם לי לשקשק במכנסיים. מילה חמודה לשקשק. השבוע פצחתי בשעה טובה בקריירת רדיו, דבר שרציתי לעשות כבר די הרבה זמן. יש משהו במדיום הרדיופוני שמקסים אותי. אמנם עשיתי קצת רדיו לפני כן, אבל הפעם זה שלי. ושל נועם פתחי.
התאהבתי בזה בתוך רגע: המרדף אחרי אייטמים מעניינים, הניסיון להביא משהו אחר, שונה, בולט. הרגעים הקטנים והמפחידים האלה שבהם המיקרופון פתוח ואין לך מה להגיד, ולעומתם הרגעים שבהם אתה מת לומר עוד ועוד ועוד, אבל צריך לצאת לפרסומות או לשים שיר, או שניהם.
אני מאוהב בזה וזה מפחיד אותי. כבר הרבה זמן שמשהו לא הפחיד אותי כל כך, ואולי בגלל זה אני ממש מאוהב בזה.
השבוע החולף הזכיר לי כמה מבאס להיות חולה. חולה ממש כזה, עם 39.5 חום וכל ההטבות הנלוות. לא יודע אם זה הלחץ בגלל התוכנית או המתח שהתפרק כשהיא סוף־סוף עלתה, אבל הגוף שלי הוכיח לי השבוע שאסור לקחת אותו כמובן מאליו. כי כשהוא רוצה הוא יכול לרתק אותי למיטה תיק־תק. אגב, הטור הזה נכתב על 39.4 מעלות, אז אם פתאום אתם נתקלים בדברים לא קשורים בטקסט דביבונים, זו הסיבה.
בשבוע החולף העולל חגג שנה לבואו לעולם. האמת שאני מרגיש שעבר כבר הרבה יותר זמן. אני מנסה להיזכר איך היה פה לפניו, ומצליח בקושי.
שנה. אני זוכר אותו יוצא לאוויר העולם כאילו זה היה אתמול. זו הייתה שנה מורכבת, שנה שמשנה הכול וגורמת לך להכיר את עצמך לעומק.
בימים אלו ממש אנו נערכים לחגיגות השנה, וכשאני אומר אנו נערכים אני מתכוון לכך ששירן שולחת אותי לסיבובים ברחבי העיר כדי לקנות דברים למסיבת השנה של העולל. כי כמובן צריך נושא למסיבה, וזה לא מספיק רק לתת לו חתיכת עוגה ולדבר אליו מצחיק. אז הנושא הוא “בעלי חיים", ואני מבלה את זמני כבר שבוע בחיפוש אחר קישוטי חיות בדרום תל־אביב.
וואלה, לא מבין למה לא הלכנו על הנושא שהוא הכי אוהב: לדבר ג'יבריש ולדפוק את הראש בשולחן.
השבוע החולף היה האחרון לפני שמתחיל טורניר היורו. בדרך כלל אני מנצל את השבוע הזה לחנופה מטורפת לשירן, כדי שתהיה נחמדה כשאבקש ממנה לקפוץ לחברים לצפות בכדורגל שלוש פעמים בשבוע. מה שכן, שירן בדיוק חזרה השבוע משופינג עם חברות בניו יורק. ידעתי שישתלם לי לפרגן לה.
אקו"ם