"רק לא ביבי": כך קרס השמאל הישראלי
השמאל היום עצוב נורא. אין לו דרך, חזון ועתיד, אבל היי, לפחות יש לו מטרה - רק לא ביבי. בשביל להשיגה, מוכן השמאל ליצור חיבורים הזויים: ברק הכושל, יעלון וסער הימניים ואשכנזי שדעותיו הפוליטיות אינן ברורות - כולם פתאום נורא ראויים להנהיג
משהו רע עובר על השמאל הישראלי. האנשים שפעם הסתובבו עם חזון, שהביטו קדימה, נראים היום כמו צל חיוור של עצמם. בעשרים ומשהו שנים האחרונות מאז החל הציבור הישראלי לעסוק באופן עמוק בשאלת יחסינו עם שכנינו הפלסטינים ועתידנו בחלקת הארץ הקטנטנה הזו, הטיחו אנשי השמאל בחבריהם מימין את שאלת "מה הפתרון שלכם?".השמאל התהדר בכך שהוא מציע פתרון של חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית ביו"ש, בעוד הימין תקף את התכנית בטיעונים אידיאולוגים (זו הארץ שלנו ואין שום סיבה לחלק אותה) וביטחוניים (טילים על נתב"ג ואוטובוסים מתפוצצים ברחבות). "אז מה אתם מציעים?" שאלו השמאלנים והציגו את הימין כסרבן סדרתי חסר משנה סדורה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- קוראים לזה הפיכה צבאית
- לא אותנטי: אמנון לוי דברר יותר מידי את "החרדיות"
- "צעדת השוויון": מפגן ציני של מערכת מושחתת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
''אם תבחנו את דבריו ומעשיו של יעלון תגלו שמדובר באחד מהניצים בליכוד''.
צילום: גדעון מרקוביץ
אבל מה שקורה כעת עם השמאל מביך. זה התחיל במערכת הבחירות האחרונה ושוב תפס תאוצה עם נאומי הרמטכ"לים בדימוס ביום חמישי האחרון. המשאל היום לא מציג שום חזון ושום עתיד. הוא מוכן רק להיאבק בשביל לא אחד גדול. בשביל "לא ביבי". ולא משנה לו מה התחליף. בסתר ליבם הם מפנטזים על מפלגה בה חברים אהוד ברק, יעלון, גדעון סער, גבי אשכנזי, בני גנץ, ציפי לבני ואולי גם הרצוג ושות', שתביא עבורם את התקווה - הדחת נתניהו.
בשביל "רק לא ביבי" הם מוכנים לקבל חזרה לחיקם את אהוד ברק. אותו אדם ששבר את השיא כראש הממשלה הישראלי שכיהן הכי מעט זמן ונשלח לביתו פחות משנתיים לאחר שנבחר. ברק כבש שוב את הנהגת מפלגת העבודה כשהדיח את עמיר פרץ אך במערכת הבחירות זכה לעלוב שבהישגי מפלגתו מאז ומעולם - 13 מנדטים בלבד. זמן לא רב לאחר מכן הוא פירק את מפלגת העבודה כשפרש עם חמישה מחבריה, הקים את סיעת העצמאות, ומונה לשר ביטחון בממשלת נתניהו. השמאל הישראלי לא היה מוכן לסלוח לברק על שחשף את פרצופו של ערפאת בקמפ-דיוויד ומוטט את תקוות אוסלו.
אבל כעת, יותר מ-15 שנה מאז קמפ-דיוויד הם מוכנים לסלוח. כי תהליך התשובה בשמאל כולל סעיף אחד - סעיף "רק לא ביבי". קחו למשל את אמילי מואטי, חברת מפלגת העבודה ואשת שמאל מובהקת. ובכל זאת, זמן קצר לאחר נאומו של ברק בכנס הרצליה היא כתבה: "זה פשוט, אין לנו יותר הפריבילגיה להתייפייף ולפשפש בציציות ובזיו** שכל, על כן כל מילה של אהוד ברק זהב ומי שרוצה שיקום עלי, בהצלחה". כי כשברק יכול לרגע להפוך לבדל סיכוי להדחת נתניהו גם השמאל הקיצוני ביותר מוכן לסלוח.
גם יעלון, איש ימין מובהק, הופך לפתע לתקווה במחנה "רק לא ביבי". הרי אם תבחנו את דבריו ומעשיו של יעלון תגלו שמדובר באחד מהניצים בליכוד. כמעט בכל ראיון שלו מאז הצטרף לפוליטיקה חזר ואמר יעלון כי אין להקים מדינה פלסטינית. ראשי המתיישבים ביהודה ושומרון מעידים כי תקופת כהונתו במשרד הביטחון הייתה אחת המבורכות מבחינת ההתיישבות, וגם שרת המשפטים שקד העידה לא פעם, כי היא ושר הביטחון לשעבר, פועלים יחד כדי להכשיר מאחזים שנבנו ביו"ש.
וגם גדעון סער, עוד אדם שמבקר את נתניהו לאחרונה, מוזכר כמי שיהיה חלק מאותה התארגנות פוליטית. אבל סער למי שלא זוכר, היה אחד מהחברים הכי ימניים בליכוד. הוא נמנה על "המורדים" שהתנגדו להתנתקות בימי שרון והיה שר החינוך שקבע כי ילדי ישראל צריכים לבקר במערת המכפלה. מספר פעמים חזר על התנגדותו להקמת מדינה פלסטינית ואמר כי "הגיע הזמן להתפכח מחזון הקמת המדינה הפלסטינית".
עם יד על הלב, למי יותר קרובים יעלון וסער בעמדותיהם, לברק והרצוג או לנתניהו? התשובה נראית לי ברורה. האם הם מסוגלים לשבת יחד באותה מפלגה עם האיש שהיה מוכן למכור את כל יהודה ושומרון, את ירושלים על מקומותיה הקדושים לערפאת, רק כדי להדיח את נתניהו? מבחינת השמאל זו התקווה אפילו שהיא מנותקת מהמציאות.
ובואו ננסה עוד חיבור. בפנטזיה של השמאל מי שעוד יחבור אל מפלגת ה"רק לא ביבי" הוא גבי אשכנזי. אני לא משוכנע מה תפיסתו הפוליטית של האיש שיש הרואים בו חלק מהשמאל ויש הרואים בו איש ימין, אבל דבר אחד כולם יודעים לגביו - הוא לעולם לא יחבור לאהוד ברק. הרי כל פרשת "מסמך הרפז" הייתה מאבק בין לשכותיהם של השניים. יש יותר סיכוי שאשכנזי ימצא את עצמו בליכוד יחד עם נתניהו מאשר בברית עם שנוא נפשו ממגדלי אקירוב.
''שבר את השיא כראש הממשלה הישראלי שכיהן הכי מעט זמן ונשלח לביתו פחות משנתיים לאחר שנבחר''.
צילום: אבישג שאר ישוב
זה לא כך-כך נעים להיות מספר 2
אז מה משותף לכל השמות שהזכרנו קודם רואים את עצמם מנהיגים? אף אחד מהם לא מעוניין להיות מספר 2. יעלון רוצה להנהיג את המדינה ובוודאי גם ברק. סער עזב את הליכוד לאחד שהגיע מספר פעמים למקום השני לאחר נתניהו. לבני הצטרפה להרצוג רק לאחר שהובטחה לה רוטציה בהנהגה. וגנץ ואשכנזי בוודאי רואים עצמם בצמרת הגבוהה של כל רשימה. ועוד לא דיברנו על לפיד.
בבחירות שהתקיימו לפני שנה ושלושה חודשים התאגד לו מחנה "רק לא ביבי" וחשב שכך יחליף את ראש הממשלה. עכשיו אתם מוזמנים לעשות ניסוי בסביבתכם. תשאלו מצביעי שמאל האם הם באמת רוצים שיצחק הרצוג יהיה ראש ממשלת ישראל. מהבדיקה שאני עשיתי גיליתי שמדובר במספר זעום. רובם הצביעו לאיש כי הוא היה הצ'אנס היחיד להחלפת ביבי. לא כי הוא איש חזון, לא כי הוא איש של תקווה ולא כי הוא האיש שיביא את השלום.
במערכת הבחירות של 2015 הסכימו בשמאל אפילו ליצירת גוש חוסם עם ליברמן ופנטזו על כחלון, עוד אחד מהמורדים בשרון וממובילי המאבק בהתנתקות, כמי שיפילו את נתניהו. כי השמאל היום עצוב נורא. אין לו דרך. אין לו חזון. אין לו עתיד. אבל יש לו מטרה - רק לא ביבי. ומבחינתם, כשהמטרה תושג, אולי יושלם סוף סוף החזון הציוני.
אקו"ם